קסם המניאטורות

להציץ מלמעלה על עצמנו

מלווין
מחלון מטוס נוחת
רכבת חשמלית שסביבה תחנה, כפר קטן, עצים וגשרים
בתי בובות
LEGO
Playmobile

מניאטורות זו הדרך שלנו להסתכל על עצמנו מלמעלה ואולי לחשוב שיש באמת כוח עליון שמביט בחיי הזוטות המשמימים שלנו ושולט בנו על ידי שכר ועונש. בפעם הבאה שאתם מרימים את העיניים לשמיים בתחינה, יש מצב שכך אתם נראים מלמעלה – מניאטורות.

TATSUYA TANAKA, אמן וארט דיירקטור יפני מתעקש להסתכל הפוך על חפצים יומיומיים וכך הוא מוצא בחפצים ומאכלים פונקציונליות עבור האנשים המוקטנים שלו. הוא מעלה מדי יום סצנה ושולח לעוקבים אחריו בפייסבוק עדכון יומי של אותה סצנה. כל פרח ברוקולי הוא עץ עבורו וכל אטב כביסה – מטוס. יש לו גם חשבון אינסטגרם והוא הוציא כבר 2 ספרים. 5 שנים הוא מעלה סצנות כאלה, מדי יום ואני מכורה לחדשנות.

213456

האמן האמריקאי, תושב לוס אנג'לס Jedediah Corwyn Voltz מייצר בתי עץ מניאטורים סביב צמחי בית פשוטים או עצי בונסאי. לסדרת העבודות שלו קוראים Somewhere Small והיא עשויה מפיסות קטנות של עץ, בד, אבנים ועוד. ההשראה שלו – סטים שהכין לפרסומות וסרטים.

7

8

910

בואו נדבר על VR

יש מי שמעריכים אותי בסביבתי החברתית כמומחית טכנולוגית או משהו דומה והרי אני יודעת שאין שקר גדול מזה. אני לא מבינה דבר בטכנולוגיה. אני מוקסמת ממנה.

מבחינתי, הטכנולוגיה השימושית היא כמו משקפיים לכבד ראייה; עד שלא ראית את כל הנוף דרך משקפיים, לא תבין מה אתה מפסיד. אני נסערת מפיתוחים חדשים, מהבטחות שנשמעות כמו מדע בדיוני (תזכרו אותו, הוא ישוב בהמשך) ומבינה שאנחנו בסך הכל עושים צעדים ראשונים בעולם חדש, שאולי ברור מתי החלה הספירה בו אבל לאף אחד אין שמץ של מושג לאן עוד יגיע.

כנראה שאנחנו חיים במהפכה הגדולה ביותר מאז המהפכה התעשייתית ולי, באופן אישי, זה מפוצץ את המוח. המציאות מוכיחה שאת בעיות ההווה אנחנו מתקשים לפתור ואכן, כפי שאמר איינשטיין, במלחמת העולם השלישית משתמשים באבנים ובמקלות (דאע"ש וחשכת ימי הביניים שהם מביאים איתם), ולכן לא נותר אלא להישען על הפן האנושי מעורר הגאווה וההשתאות – המצאה וחדשנות.

אתמול הכריז מארק צוקרברג, כנראה אחד האנשים המשפיעים  בעולם בעשור האחרון, על חזון 10 השנים הבאות של פייסבוק בכנס של פייסבוק, ה-F8. בין ההכרזות על הבוט, חידושי הווידאו ב-360 מעלות, המציאות הרבודה, נתפסתי בעיקר על ה-VR

VR הוא Virtual Reality -מציאות מדומה. אותה מציאות לכאורה הנשענת על מחשב או מכשיר סלולרי ויוצרת מציאות  שמתקיימת באופן שלם בעולם וירטואלי מקביל (ההגדרה בוויקיפדיה). ה-VR היא אחותה של ה-AR, Augmented Reality – המציאות הרבודה (ההגדרה בוויקיפדיה). החזון מדבר על אלה כבר כמה שנים. לאנשים בגילי זה נשמע כמו עניין לילדים אבל זה בדיוק מה שאמרנו בעבר על הטלפונים החכמים וגם על פייסבוק ואינסטגרם, יש להודות. העולם הדיגיטלי הוא חלק ממשי בחיים של .כולנו. המציאות שלנו מתקיימת כבר הרבה זמן בכמה מימדים, מסתבר

תקראו ספרים!

sahkan_new(2)

לאחרונה סיימתי לקרוא את הספר "שחקן מספר אחת" של ארנסט קליין (בתרגומו המצויין של דידי חנוך). הסיפור ממוקם בארה"ב של 2045 בעולם פוסט קפיטליסטי הרוס והרסני – הקיטוב בין עניים לעשירים בלתי נתפס, מעמד הביניים נשחק ואלה שקיימו אותו הם עכשיו עניים מרודים. משבר האנרגיה השבית כמעט את כל כלי הרכב כי אף אחד לא יכול להרשות לעצמו לרכוש דלק והשלטון המרכזי מגייס את כל מי שאינו עומד בהתחייבויותיו הכספיות להחזיר את חובותיו בעבודה עבור אותו שלטון. כוח עבודה זול ובלתי מסתיים.

במקביל ואולי כדי להתרחק מהמציאות הפיזית הקשה, משתתפים כמעט כל תושבי כדור הארץ במשחק שהוא בעצם עולם וירטואלי גלובלי מקביל, בו לכל אדם יש דמות אווטאר שמתנהלת בו, שיכולה להרוויח כסף ממשי או לקבל קרדיט, שמעלה את דרגת הדמות הווירטואלית באותו עולם. בתי הספר ורבים מהמוסדות מתקיימים באותו "משחק" (שנקרא אואזיס, הלוא הוא גן העדן). החיבור לעולם הזה הוא דרך קונסולת המשחק ולאחר חבישת משקפיים וירטואליים וכפפות חישה.

את העולם הקים אדם אחד, עם רעיונות ליברליים וכוונות טובות, שהפך לאחד מעשירי עולם. מכאן מתפתחת הרפתקה מותחת במשחק וירטואלי עולמי שופע ריפרורים לעולם בו התבגר ממציא ה"אואזיס", אי שם בשנות ה-80 של המאה ה-20. את העלילה תצטרכו לחפש בספר עצמו אבל אני רוצה להתייחס למפגש הלא מקרי שמתקיים בין הדמיון בספר (המשקפיים, הכפפות) למציאות שלנו.

גוגל הימרו בעבר על הגוגל גלאס שעסקו במציאות רבודה ולא צלחו אבל מארק צוקרברג ופייסבוק מצטרפים גם הם לחזון ומרחיקים לראות בו. במרץ השיקו שם את אוקולוס – המשקפיים שידמו עבורנו את הסביבה הווירטואלית ויתאימו אותה למציאות מקבילה.

אוקולוס

אתמול הכריז צוקרברג גם על אמצעי חישה ידניים תואמים, שיעזרו לנו לבצע ולא רק לראות את אותו עולם

אמצעי חישה

כמה זה יהיה שימושי? עם ידיות החישה תוכלו להגדיל מסמך ולשלוח אותו בגודל שתרצו לאדם אחר, בתוך העולם הווירטואלי, אמר  צוקרברג. אחר כך הדגים אינטראקציה בין משתתפים שנמצאים במקומות שונים אבל מצליחים להתחבר במקום אחד, בעולם הווירטואלי – בעזרת אותה טכנולוגיה.

עולמות מקבילים
מתוך f8 – חזון העשור הקרוב של פייסבוק

בכתבה שהתפרסמה לאחרונה ב-TheMarker  נכתב ש"ששחקן מספר אחת" הפך לספר חובה, שמחולק לעובדים, בחברות המפתחות את אמצעי ה-VR, שמתקשות להפוך את הטכנולוגיה המתקדמת למשהו שימושי, למוצר שלא נוכל לחיות בלעדיו. "אחד הדברים שאני אוהב ב'שחקן מספר אחת' הוא שכל התיאורים בספר הגיוניים למדי. אין שם טכנולוגיה מטורפת ומוגזמת" סיפר פאלמר לאקי, מפתח האוקולוס.

ממש כמו בספר, בו ממציא ה"אואזיס" היה נער בשנות ה-80 ושתל בתוכו רבים ממשחקי המחשב הראשונים בעולם, כך מתייחסים בעולם הטכנולוגיה להמצאות שנולדו בעיקר בספרות העתידנית ובקולנוע – כזרע שנשתל בתודעה ונובט מאוחר יותר אצל המפתחים. כך נכתב בכתבה בדה מרקר:

"הסופר ארנסט קליין מסביר כי כתב את "שחקן מספר אחת" בין היתר משום שלא הבין מדוע תחום המציאות הווירטואלית עדיין לא צבר תאוצה בעולם האמיתי. "אני חושב שזה נבע מאותו הדחף שהניע את פאלמר לפתח את המשקפיים", אומר קליין, שביקר כמה פעמים במשרדי אוקיולוס ושוחח עם העובדים. "כמי שגדל על 'נוירומנסר' ומקס הדרום, היתה לכך השפעה עלי כסופר לא פחות מההשפעה על אנשי העסקים"."

מי עוד ראה את העתיד?

בסדרת סרטי "בחזרה לעתיד" ראינו לראשונה משקפיים חכמים, מסכים שטוחים, טאבלטים, שיחות ועידה, תוכנות זיהוי פנים, בנקאות אונליין וסרטים בתלת מימד (תראו כאן)

בסרט של שפילברג  "דו"ח מיוחד"(שרכש את הזכויות גם על צילום "שחקן מספר אחת" שצפוי לצאת ב-2018) חזו את זיהוי לפי רשתית העין, מכוניות ללא נהג, בית חכם ובעיקר את מסכי המגע (תראו כאן)

 

 

 

 

קסם היסטורי – צילומים נדירים הופכים משחור-לבן לצבע

טאואר ברידג צבע
1889. הטאואר ברידג' בבנייה. לונדון הגשר נבנה בין 1881 ל-1894 על ידי סיר הוראס ג'ונס IMAGE: ENGLISH HERITAGE/HERITAGE IMAGES/GETTY IMAGES

יש משהו נוגע ללב בעובדה שרק בני גיל מסוים זוכרים שאי שם בשנות ה-80 של המאה הקודמת הפכו שידורי הטלוויזיה הישראלית משחור לבן לצבע. הפלא הזה נתפס בתחילה כפריבילגיה לעשירים בלבד כי זאת יש לדעת – למרות שבעולם החלו לשדר בצבע עשרות שנים לפני כן, בישראל נקבע תקן אחיד וסוציאלי ביסודו, ששידורי הטלוויזיה יהיו בשחור לבן. טלוויזיות צבעוניות היו יקרות וכדי למנוע אי שיוויון הוחלט בישראל להעביר את כל השידורים בשחור לבן. את "קוג'אק" ו"הוואי 5-0" ראינו בשחור לבן.

הפעם הראשונה בה ראיתי שידור טלוויזיה בצבע היה אצל חברה איתה התכתבתי (כן, המודעות האלה מ"מעריב לנוער", שהזמינו ילדים להתכתב – עם נייר מכתבים, מעטפה ובול – זימנו לי הכרויות עם ילדות מכל הארץ, חלקן הפכו חברות ומעת לעת נסענו להתארח האחת אצל השנייה). לחברה, שקראו לה קלאודיה וכל כולה הדיפה ניחוח קוסמופוליטי שלא היה מוכר בחדרה של שנות ה-70, גרה בהרצליה פיתוח. הבית, כמוהו לא ראיתי לפני כן מימיי, היה פלאי בעיניי, ארמון ממש ובטבורו עמדה – טלוויזיה צבעונית. התכנית הראשונה  שראיתי היתה פרק של "מסע בין כוכבים" שקלטה האנטנה המשוכללת שלהם ישירות מהטלוויזיה הלבנונית. עד כדי כך היתה החוויה משמעותית, שהזכרון המתוק חקוק בזכרוני, כולל הדקורציה מסביב.

רוב התמונות שלי משנות חיי הראשונות צולמו בשחור לבן. מישהו עוד זוכר שהתמונות בעיתון היו בשחור לבן? אכן, עידן האבן כמעט

חברה בשם Dynamichrome משקיעה את כל פעילותה בחידוש אותנטי של צילומים בשחור לבן והעברתם לצבע כי בינינו, למה לא לראות את העולם בצבע? הטכנולוגיה שלהם כוללת שחזור שנובע מנבירה בארכיונים ובמסמכים היסטוריים, לימוד הסביבה באותה תקופה, צבעי הבגדים שהיו נהוגים אז ועוד. הציצו לאתר, זה מסע מרתק.

יחד עם וולפגנג ווילד וג'ורדן לויד מפיקה החברה ספר שייצא בקרוב ויכלול 130 תמונות של מבנים ומונומנטים מפורסמים, בשלב בנייתם ובצבעים הקרובים למציאות באותה עת. הספר שיקרא The Paper Time Machine עומד כרגע לפרויקט מימון המונים והתמונות הראשונות שהוצגו באתר Mashable הן לא פחות ממרהיבות.

אייפל של
1888. בניית מגדל אייפל בפריז IMAGE: ROGER VIOLLET/GETTY
אייפל צבע
הצבע המקורי של המגדל היה "אדום וניציאני" וזאת מפני שכך נצבעה המתכת עוד לפני הבניה בשטח. מאז נצבע המגדל לפחות 12 פעמים
עמוד נלסון של
1844. עמוד נלסון, כיכר טרפלגר, לונדון צולם על ידי טאלבוט, האיש שפיתח את טכנולוגית הפיתוח מנגטיב IMAGE: SSPL/GETTY IMAGES
עמוד נלסון צבע
ג'ורדן מספר שהצילום הזה, משחר ימי הצילום, נראה כמעט רדוף רוחות בגלל מראה האנשים המהלכים בתחתית התמונה וזאת בגלל משך החשיפה של הצילום
פסל החרות של
1882. בנית פסל החרות בסדנת הפסל הצרפתי, פדריק אוגוסט בארת'ולדי בפריז IMAGE: ALBERT FERNIQUE/LIBRARY OF CONGRESS

פסל החרות צבע

מגדל הפעמון בסאקרקר של
1880. בניית מגדל הפעמונים בבזיליקת סאקרקר. גבעת המונמרטר, פריז IMAGE: KEYSTONE-FRANCE/GAMMA-KEYSTONE VIA GETTY IMAGES
מגדל הפעמון בסאקרקר צבע
רוב הבניינים בצילום עדיין עומדים על תילם היום

 

הר הרשמור של
31.5.1932. פיסול פניו של ג'ורג' וושינגטון. הר ראשמור. ארה"ב IMAGE: LIBARY OF CONGRESS
הר רשמור צבע
ג'ורדן: הצבעים שוחזרו מצילומים עדכניים. כיתוב הצלם על התמונה – הוסר
סכר הובר של
1935. פקידים מקומיים צופים מחלקי צינור ענק על השלבים האחרונים בבניית סכר הובר. אריזונה, ארה"ב IMAGE: BUREAU OF RECLAMATION

סכר הובר צבע

גולדן גייט של
1934. בניית גשר הגולדן גייט. סן פרנסיסקו, קליפורניה IMAGE: LIBRARY OF CONGRESS / CHAS. M. HILLER.
גולדן גייט צבע
הצבע האדום על המגדל הנבנה היה זה שנבחר על ידי האדריכל אירווינג מורו. בהמשך הוחלף הצבע לכתום כדי להגדיל את ניראותו לאניות חולפות

ג'ורדן, אחד מעורכי הספר מסביר איך נבחרו הצבעים הסופיים: "…בתהליך השחזור שאלנו שאלות רבות: באיזו שעה צולמה התמונה? האם הצללים מצביעים על מזג האוויר באותה שעה? מה היו צבעי הבגדים הנהוגים באותה תקופה? התוצאה היא מאות שכבות של צבע."

טאג מהאל של
1942. רסטורציה לטאג' מאהאל. אגרה, הודו. חיילים אמריקאים מנסים לתפוס דג זהב בברכה במקום IMAGE: LIBRARY OF CONGRESS

טאג מהאל צבע

 

טרגדיית הפליטים באירופה בעיניים של Ai Wei Wei

2
איי וואי וואי – סלפי (מעמוד האינסטגרם של האמן)

הפיגועים באירופה  והטרמינולוגיה שבאה איתם מבלבלת בין מה שלנו ומה שלהם; איסלאם קיצוני, סוריה ומחבלים מתאבדים גורמים לישראלים רבים להרגיש חלק  מהגל, בעלי ניסיון מול האירופים. גם ההשוואה בין הפליטים והפלסטינים כמחוללי הטרור מבלבלת את כוחותינו. אם בישראל מחבלים מגיעים בעיקר מהשטחים הכבושים כמעט 50 שנה וכל הבעיות שמגיעות איתם, באירופה אלה דווקא בני הדור הרביעי ביבשת, המושפעים משטיפת המוח האפקטיבית של דאע"ש. הפליטים, המגיעים במיליונים לאירופה, הם קורבנות של אותה רצחניות דאע"שית. הניסיון האירופי לקלוט אותם זימן לפתחה של היבשת השבעה משבר הומניטרי אדיר. גל הטרור הדאע"שי בשטחה לא עוזר לאותם פליטים אומללים, כשכל לאומן ביבשת  מגייס את כל יכולותיו האנטישמיות כדי לגרוף הון פוליטי.

האמן הסיני Ai Wei Wei, בעצמו גולה רק לאחרונה לאירופה (לברלין, יחד עם אשתו ובנו), נרתם כולו להעלאת המודעות למצבם הטרגי של הפליטים, הממתינים בגבולות יוון ומקדוניה לאישור הנכסף כדי להיכנס למרכז וצפון אירופה.

Wei wei לא היסס לבקר בעבר את השלטונות הסיניים ואף נעצר שם לכמה חודשים. היציאה מסין נאסרה עליו שנים. תערוכותיו החלו להגיע למערב אבל הוא לא נכח בהן. לפני כשנתיים הייתי בתערוכה מרשימה של עבודותיו, Evidence, שהוצגה בברלין. כמה חודשים אחר כך, קיבל האמן אישור ועזב לברלין. היצירה שלו כוללות הרבה עבודות מחאה על השלטונות הסיניים אבל גם הרבה עבודות מרשימות ומיצגי פיסול ready made, עבודות וידאו ועיצוב.

לאחרונה שוהה Wei Wei בריכוזי הפליטים מסוריה. הוא מתעד כמעט באובססיביות את הפליטים שם  בחשבון האינסטגרם שלו. הוא גייס 14,000 חליפות הצלה מחופי לסבוס, האי היווני אליו הגיעו רבים מהפליטים (בגלל מיקומו הקרוב יחסית לחופי סוריה) והציג אותם לפני כחודש בחזית אולם קונצרטים בברלין והקדיש את העבודה לכל אלה שטבעו בדרכם ליבשת המובטחת.

1
מתוך עמוד האינסטגרם של האמן
aiweiweiberlin-0-900x599
צילום: Oliver Lang מתוך אתר fubiz
aiweiweiberlin-0-900x599
צילום: Oliver Lang מתוך אתר fubiz
aiweiweiberlin-1-900x607
צילום: Oliver Lang מתוך אתר fubiz

עכשיו טרגדית דאע"ש מכה באירופה ללא רחם, הוויכוח על פתיחת הגבולות לפליטים בשיאו ובין לבין נמצאים תושבי אירופה באימה אבל גם מיליוני סורים ועיראקים ובני עמים אחרים, שארגון המדינה האיסלמית ממשיך לחרב את מדינות הבית שלהם וממשיך להרוג בהם ללא רחם, כשלעולם אין פתרון עבורם, ממש כמו שאין לו פתרון עבור טרגדיות של עמים אחרים, ממש כפי שלא מצא פתרון לפני יותר מ-70 שנה ליהודים.

דעה: מדוע הן לא התלוננו במשטרה? גם תלונות שלא הוגשו למשטרה הן עדיין תלונות לגיטימיות

"מדוע אף אחת לא התלוננה במשטרה" – זו שאלה ששמעתי הרבה בסוף השבוע האחרון, בהקשר של פרשת ההטרדות המיוחסות לכאורה לעיתונאי עמנואל רוזן.

כשאני מביאה בחשבון את המודעות החברתית הגואה להטרדות ותקיפות מיניות ולניצול ביחסי מרות, מספר הפעמים שנשאלתי או קראתי את השאלה ברשת וסביבה הפתיע אותי.

הטענה שתלונה במשטרה היא חזות הכול מעקרת את החשדות המיוחסים לרוזן ואת חומרתם. הציפייה שהמשטרה תפתור כל דבר מבססת את טענת מתלוננות על היחס שהן מקבלות, ולפיה הסביבה מצפה מהן להתלונן במשטרה, ואם אינן עושות זאת – זה סימן שלא היו דברים מעולם.

האמת העגומה נעוצה בעובדה שאנחנו – הבנות, האחיות, הנשים והחברות שלכם – מוטרדות באופן כזה או אחר כבר שנים. רובנו הסתגלנו ולמדנו להדוף את מה שאינו נעים לנו באופן חד-משמעי, שאינו נתון לפרשנות. רוב המטרידים מניחים. מקצתם מתעקשים. מיעוטם אינו מרפה.

אז למה באמת אנחנו לא צועדות באלפינו לתחנות המשטרה הסמוכות למקום מגורינו ומתלוננות? ראשית משום שלא כל חיזור הוא הטרדה. הגבול הדק, כפי שתואר בסוף השבוע, נחצה לעיתים מבלי שהבחנת בכך. לרובנו חיזורים מחמיאים. אני מרשה לעצמי להניח שלכולנו – הטרדות לא.

זו חוצפה לבקר נשים שלא התלוננו – מי שלא עמד במקומן, לא עמד במקומן. יש נשים חלשות יותר, יש נשים שהעבירו את זה הלאה ומחקו הכול כדי לא להתמודד, יש נשים שעברו הלאה כי המקרה לא הותיר בהן צלקת, ויש מי שהתלוננו, והדבר טופל, כמו שהבנו שנעשה בחדשות ערוץ 2.

לא לכל הנשים יש עמידות, לחלקן טראומות ממקומות וזמנים אחרים, וחלקן זוכרות נשים אחרות שהתלוננו וקיבלו איומים, זלזול, הכפשות, עיכובי קידום והטלת ספק באמינותן.

גם המשטרה והדרך שבה היא ערוכה לתלונות מסוג זה בעייתית.

חברה, שבתה בת ה-15 הותקפה לאור יום בצהרי שישי אחד בתל-אביב (ויצאה ללא פגע תודה לאל ולתושייה שלה ושל הנער שהתלווה אליה), סיפרה על הגשת התלונה. הן הגיעו לתחנת המשטרה, שעבדה במתכונת שבת. חוקרת המתמחה בעבירות מין נעדרה. היא מגיעה בסופי שבוע רק במקרים של תלונות על אונס, כך נאמר להן.

הילדה ואמה הוכנסו לחדר עבודה שהיו פזורים בו ניירת רבה ושאריות אוכל. החוקרת, שוטרת, פתחה בתחקיר. בין היתר נדרשה הילדה לתאר את מראה איבר מינו של התוקף, ונשאלה אם הכרס שתיארה היא "כרס בירה". הייתה גם שאלה אם לתוקף היה צבע עור של אפריקאי או של ערבי. ממש כך. האם, שניסתה לעזור לילדה ההמומה, התבקשה לא להפריע.

אין לי טענות למשטרה, ואין מקרה התקיפה הזה דומה לפרשה הנוכחית – המערכת לא ערוכה לטיפול במקרים שהחוק אינו מגדיר במדויק – אבל זו תשובה נוספת לשאלה מדוע אותן 40 או 100 או מאות הנשים שהוטרדו לא מתלוננות; מה הסיכוי שאישה תפנה למשטרה ותספר שמישהו מטריד אותה ב-50 SMS'ים בערב, והמשטרה תתשאל אותו בכלל? איך הייתה המשטרה מטפלת בתלונה על מחמאה שאינה נעימה למי שהופנתה אליה? מה הסיכוי שהייתה מעכבת לתשאול מישהו על תלונות כאלה או אפילו חמורות יותר כמו ליטוף או חיבוק או הצעה מגונה, בטח ובטח כשמדובר באיש חזק כמו עמנואל רוזן או בכלל?

אז רגע לפני שאתם ממהרים לחרוץ את דינן של אלה שאינן מתלוננות, זכרו שלא לכולן העוצמה וההגנה הדרושים. לא ייתכן, הרי, שנשים מתלוננות בעשרות ומאות לשווא.

(פורסם לראשונה ב"גלובס" ב-28.4.13)

דעה: החלטתי לעבור דירה, והנה ההוצאות שלא הבאתי בחשבון

בשעה טובה, החלטתי לעבור דירה. לקחת את הכסף מהדירה הישנה שאני מוכרת בלב תל אביב כדי לקנות דירה חדשה, מרווחת יותר, אבל בעיר גבעתיים. בכל החישובים בדקתי כמובן את הפער בין המכירה לקנייה. למרבה המזל, התוכנית באוצר למסות את "משפרי הדיור" נפלה, כך שניצלתי מהוצאות עסקה.

רק שבדרך, המעבר עצמו כבר עלה לי 70 אלף שקל, הוצאות "קטנות" שאנו נוטים להדחיק ונערמים להוצאה משמעותית לכל מי שמוכר וקונה דירה.

והנה הפירוט: מכרתם דירה בשעה טובה? העו"ד יקבל מכם 0.5% מערך העסקה. אם תרצו שנוסף לעריכת הסכם הוא גם יעשה עבורכם רישומים שונים בטאבו, תצטרכו להוסיף כמה מאות שקלים על כל פעולה, כולל אגרות חובה. אם תחליטו לעשות זאת בעצמכם, תשלמו 156 שקל אגרה בטאבו על רישום הערת אזהרה, למשל.

אם הייתה לכם משכנתא על הדירה שמכרתם ותרצו לסלקה, רצוי שתקפידו על הודעה מראש. אם לא תעשו כך, תשלמו קנס. אם המשכנתא נשאה ריבית גבוהה מזו הקיימת היום (קרוב לוודאי שזה המצב), תיאלצו לעתים לשלם לבנק את ההפרש, שעלול להגיע לעשרות אלפי שקלים.

2% למתווך

אם נעזרתם במתווך במכירת הדירה, תשלמו לו 1% לפחות.

קניתם דירה? שוב תשלמו לעו"ד 0.5% מערכה. למתווך תשלמו הפעם 2% בממוצע. כבר מדובר בעשרות אלפי שקלים, שאין כמעט דרך להתחמק מהם (בהנחה שיש לכם עבודה יומית קבועה ואין לכם זמן לענות לטלפונים בכל שעות היום או להראות את הדירה לכל מתעניין).

עבור כל מסלול משכנתא שתיקחו תשלמו אגרת פתיחת תיק, שעלותה מאות שקלים. עבור שני מסלולים, כמו במקרה שלי, שילמתי 1,700 שקל.

עבור שמאי שהעריך את ערך הנכס לבנק שילמתי 600 שקל, לא כולל 32 שקל על הפקת תקליטור עם תסריט הבניין מהטאבו. עבור רישום משכון לחמש שנים (למי בכלל יש משכנתא שקצרה מחמש שנים?) שילמתי אגרה של 190 שקל.

עבור חתימת נוטריון שיערוב למשכון דירתכם מול הבנק, במקרה שלא תעמדו בתשלומים, תשלמו סכום של כ-200 שקל.

עבור רישום הערות אזהרה, לטובתכם ולטובת הבנק, תשלמו יותר מ-300 שקל בטאבו. גם את המיסוי אין לשכוח: אמנם האוצר נכשל בנסיונות להפיל עלינו "מס רכישה" מהשקל הראשון, אבל אם הדירה שרכשתם עולה יותר מ-1,470,560 שקל, תשלמו מס רכישה בשיעור 3.5% לפחות מערך הדירה (במדרגות עד 10%).

בסקירה לא הבאתי בחשבון עלויות ניקיון, הובלה או ריסוס בטרם הכניסה לדירה, ובוודאי לא שיפוץ. ולא אמרתי מילה על עלויות חניה ונסיעות ועל אובדן שעות עבודה בזמן ההתרוצצות בין כל המוסדות אלה.

(פורסם לראשונה ב"גלובס" ב-19.11.13)

דעה: מי קבע שאופניים חשמליים יותר מסוכנים מאופניים רגילים?

אופניים

לפני כמה חודשים חלו שינויים בחיי שהכריחו אותי להכריע כיצד אתנייד ממקום למקום. ההחלטה נפלה על אופניים חשמליים, בהם השקעתי את מיטב כספי.

הבחירה באופניים חשמליים נבעה משיקולים רבים: עלויות קניית מכונית – חד פעמיות ומתמשכות, העדר חניה במקום מגוריי, הצורך להתנייד מעיר לעיר בקלות ובעזרת רכבת (המחייבת אופניים מתקפלים כדי לעלות לקרון ייעודי בשעות השיא) והצורך להגיע לעבודה באופן ראוי, גם בחודשי הקיץ המהבילים. האופניים האלה שינו את חיי, לא פחות.

בשבוע שעבר, בקמפיין תקשורתי מתוזמר היטב, הכריז משרד התחבורה על מבצע החרמות של קורקינטים ואופניים חשמליים. הסיבה: חלקם עלולים להגיע למהירויות גבוהות במיוחד, בשינויים קטנים של בעלי המקצוע. הנתון המפחיד של 3 תאונות קטלניות שהיו מעורבים בהן קורקינטים היה אמור לגרום להזדהות מיידית של קהל הצופים והקוראים.

בזיכרון הקולקטיבי של רבים הסובבים אותי, התברר שנחקקה אצל כולם, העובדה שמשתמשים באופניים חשמליים הם ילדים, חלקם מתפרעים על הכביש ועל המדרכות הציבוריות ומהווים סכנה לעצמם ולסביבה. הנה לכם עוד קמפיין שיקרי שבא להסתיר את אוזלת יד המערכת.

אופניים הנעזרים במנוע חשמלי מותרים בחוק. מה שחסר בחוק הוא תקינה שתסדיר ותתאים לדגמי האופניים חשמליים שהשתכללו בשנים האחרונות; המהירות אליה מותר לכלי הרכב להגיע,מי רשאי לרכוב עליהם והיכן.

הטענה שכפתור ההאצה בדגמים החדשים הוא שמגביר את הסכנה הטמונה בכלי רכב זה היא מופרכת. בני האדם הם המסוכנים לסביבה, לא הכלי שבו הם נוהגים. אני, שמעולם לא פגעתי בהולך רגל על הגה המכונית, לא עשיתי זאת גם בעשרות שנות רכיבה – מכניות או ממנועות. את חוסר הזהירות שמייחסים לאופניים חשמליים ניתן לייחס באותה מידה לאופניים מכניות, אם הן נהוגות בידיים לא אחראיות.

עובדתית, מכוניות מסוכנות ושותפות יותר מאופניים בפגיעות בהולכי רגל אבל על מכונית משלמים למדינה עשרות אחוזי מס (וגם על דלק המזין אותן, כמובן) ועל אופנועים משלמים, חוץ מהמס, הון תועפות לחברות הביטוח.

הנה, מצאנו את המניע האמיתי; חנויות המוכרות אופניים חשמליים מתפקעות מלקוחות שמאסו בפקקים בכבישים, בחיפושי חניה אינסופיים ומתסכלים ברחובות הערים ובמשפחות שהעול הכלכלי שכרוך באחזקת מכונית העיק עליהן והחליטו להמיר מכונית שניה, באופניים.

במשרד התחבורה כנראה גילה מישהו לאחרונה, שיש כלי רכב על הכביש שאינו מעלה מס בשום צורה והנה לכם קמפיין נוסף שתוקף את האוכלוסייה הלא נכונה.

לפני שאתם מתחילים להסביר לי עד כמה הרוכבים משתוללים ומסכנים את סביבתם, שימו לב להמלצותיי לעידוד רכיבה בטוחה:

  • הגבילו את גיל הרוכבים המותר על אופניים עם מנוע עזר. נחמד שזו מתנת בר מצווה נאה אבל ילדים יכולים לרכוב על אופניים מכנים, ממש כמו שעשו עד עתה ולעלות עליהם רק בגיל בו הם מחזיקים ברשיון רכב.
  • תנו לי אפשרות לבטח את עצמי וצד שלישי אם חו"ח תתקיים פגיעה כזו. כרגע אין שום דרך לעשות זאת.
  • הכשירו עוד נתיבי אופניים בדרכים מרכזיות. עזרו לנו לרדת מהמדרכות.
  • הסדירו בחוק הטלת קנסות על בעלי עסקים ורוכבים, שיעלו את המהירות האפשרית בדו-גלגליים אל מעבר למותר בחוק.
  • והכי חשוב: תנו לחיות בשקט ועודדו נסיעה מהירה, בטוחה וזולה יותר כי זה אינטרס של כל מי שחי פה במדינה.

(פורסם לראשונה ב"גלובס" ב-8.4.14)