קסם היסטורי – צילומים נדירים הופכים משחור-לבן לצבע

טאואר ברידג צבע
1889. הטאואר ברידג' בבנייה. לונדון הגשר נבנה בין 1881 ל-1894 על ידי סיר הוראס ג'ונס IMAGE: ENGLISH HERITAGE/HERITAGE IMAGES/GETTY IMAGES

יש משהו נוגע ללב בעובדה שרק בני גיל מסוים זוכרים שאי שם בשנות ה-80 של המאה הקודמת הפכו שידורי הטלוויזיה הישראלית משחור לבן לצבע. הפלא הזה נתפס בתחילה כפריבילגיה לעשירים בלבד כי זאת יש לדעת – למרות שבעולם החלו לשדר בצבע עשרות שנים לפני כן, בישראל נקבע תקן אחיד וסוציאלי ביסודו, ששידורי הטלוויזיה יהיו בשחור לבן. טלוויזיות צבעוניות היו יקרות וכדי למנוע אי שיוויון הוחלט בישראל להעביר את כל השידורים בשחור לבן. את "קוג'אק" ו"הוואי 5-0" ראינו בשחור לבן.

הפעם הראשונה בה ראיתי שידור טלוויזיה בצבע היה אצל חברה איתה התכתבתי (כן, המודעות האלה מ"מעריב לנוער", שהזמינו ילדים להתכתב – עם נייר מכתבים, מעטפה ובול – זימנו לי הכרויות עם ילדות מכל הארץ, חלקן הפכו חברות ומעת לעת נסענו להתארח האחת אצל השנייה). לחברה, שקראו לה קלאודיה וכל כולה הדיפה ניחוח קוסמופוליטי שלא היה מוכר בחדרה של שנות ה-70, גרה בהרצליה פיתוח. הבית, כמוהו לא ראיתי לפני כן מימיי, היה פלאי בעיניי, ארמון ממש ובטבורו עמדה – טלוויזיה צבעונית. התכנית הראשונה  שראיתי היתה פרק של "מסע בין כוכבים" שקלטה האנטנה המשוכללת שלהם ישירות מהטלוויזיה הלבנונית. עד כדי כך היתה החוויה משמעותית, שהזכרון המתוק חקוק בזכרוני, כולל הדקורציה מסביב.

רוב התמונות שלי משנות חיי הראשונות צולמו בשחור לבן. מישהו עוד זוכר שהתמונות בעיתון היו בשחור לבן? אכן, עידן האבן כמעט

חברה בשם Dynamichrome משקיעה את כל פעילותה בחידוש אותנטי של צילומים בשחור לבן והעברתם לצבע כי בינינו, למה לא לראות את העולם בצבע? הטכנולוגיה שלהם כוללת שחזור שנובע מנבירה בארכיונים ובמסמכים היסטוריים, לימוד הסביבה באותה תקופה, צבעי הבגדים שהיו נהוגים אז ועוד. הציצו לאתר, זה מסע מרתק.

יחד עם וולפגנג ווילד וג'ורדן לויד מפיקה החברה ספר שייצא בקרוב ויכלול 130 תמונות של מבנים ומונומנטים מפורסמים, בשלב בנייתם ובצבעים הקרובים למציאות באותה עת. הספר שיקרא The Paper Time Machine עומד כרגע לפרויקט מימון המונים והתמונות הראשונות שהוצגו באתר Mashable הן לא פחות ממרהיבות.

אייפל של
1888. בניית מגדל אייפל בפריז IMAGE: ROGER VIOLLET/GETTY
אייפל צבע
הצבע המקורי של המגדל היה "אדום וניציאני" וזאת מפני שכך נצבעה המתכת עוד לפני הבניה בשטח. מאז נצבע המגדל לפחות 12 פעמים
עמוד נלסון של
1844. עמוד נלסון, כיכר טרפלגר, לונדון צולם על ידי טאלבוט, האיש שפיתח את טכנולוגית הפיתוח מנגטיב IMAGE: SSPL/GETTY IMAGES
עמוד נלסון צבע
ג'ורדן מספר שהצילום הזה, משחר ימי הצילום, נראה כמעט רדוף רוחות בגלל מראה האנשים המהלכים בתחתית התמונה וזאת בגלל משך החשיפה של הצילום
פסל החרות של
1882. בנית פסל החרות בסדנת הפסל הצרפתי, פדריק אוגוסט בארת'ולדי בפריז IMAGE: ALBERT FERNIQUE/LIBRARY OF CONGRESS

פסל החרות צבע

מגדל הפעמון בסאקרקר של
1880. בניית מגדל הפעמונים בבזיליקת סאקרקר. גבעת המונמרטר, פריז IMAGE: KEYSTONE-FRANCE/GAMMA-KEYSTONE VIA GETTY IMAGES
מגדל הפעמון בסאקרקר צבע
רוב הבניינים בצילום עדיין עומדים על תילם היום

 

הר הרשמור של
31.5.1932. פיסול פניו של ג'ורג' וושינגטון. הר ראשמור. ארה"ב IMAGE: LIBARY OF CONGRESS
הר רשמור צבע
ג'ורדן: הצבעים שוחזרו מצילומים עדכניים. כיתוב הצלם על התמונה – הוסר
סכר הובר של
1935. פקידים מקומיים צופים מחלקי צינור ענק על השלבים האחרונים בבניית סכר הובר. אריזונה, ארה"ב IMAGE: BUREAU OF RECLAMATION

סכר הובר צבע

גולדן גייט של
1934. בניית גשר הגולדן גייט. סן פרנסיסקו, קליפורניה IMAGE: LIBRARY OF CONGRESS / CHAS. M. HILLER.
גולדן גייט צבע
הצבע האדום על המגדל הנבנה היה זה שנבחר על ידי האדריכל אירווינג מורו. בהמשך הוחלף הצבע לכתום כדי להגדיל את ניראותו לאניות חולפות

ג'ורדן, אחד מעורכי הספר מסביר איך נבחרו הצבעים הסופיים: "…בתהליך השחזור שאלנו שאלות רבות: באיזו שעה צולמה התמונה? האם הצללים מצביעים על מזג האוויר באותה שעה? מה היו צבעי הבגדים הנהוגים באותה תקופה? התוצאה היא מאות שכבות של צבע."

טאג מהאל של
1942. רסטורציה לטאג' מאהאל. אגרה, הודו. חיילים אמריקאים מנסים לתפוס דג זהב בברכה במקום IMAGE: LIBRARY OF CONGRESS

טאג מהאל צבע

 

טרגדיית הפליטים באירופה בעיניים של Ai Wei Wei

2
איי וואי וואי – סלפי (מעמוד האינסטגרם של האמן)

הפיגועים באירופה  והטרמינולוגיה שבאה איתם מבלבלת בין מה שלנו ומה שלהם; איסלאם קיצוני, סוריה ומחבלים מתאבדים גורמים לישראלים רבים להרגיש חלק  מהגל, בעלי ניסיון מול האירופים. גם ההשוואה בין הפליטים והפלסטינים כמחוללי הטרור מבלבלת את כוחותינו. אם בישראל מחבלים מגיעים בעיקר מהשטחים הכבושים כמעט 50 שנה וכל הבעיות שמגיעות איתם, באירופה אלה דווקא בני הדור הרביעי ביבשת, המושפעים משטיפת המוח האפקטיבית של דאע"ש. הפליטים, המגיעים במיליונים לאירופה, הם קורבנות של אותה רצחניות דאע"שית. הניסיון האירופי לקלוט אותם זימן לפתחה של היבשת השבעה משבר הומניטרי אדיר. גל הטרור הדאע"שי בשטחה לא עוזר לאותם פליטים אומללים, כשכל לאומן ביבשת  מגייס את כל יכולותיו האנטישמיות כדי לגרוף הון פוליטי.

האמן הסיני Ai Wei Wei, בעצמו גולה רק לאחרונה לאירופה (לברלין, יחד עם אשתו ובנו), נרתם כולו להעלאת המודעות למצבם הטרגי של הפליטים, הממתינים בגבולות יוון ומקדוניה לאישור הנכסף כדי להיכנס למרכז וצפון אירופה.

Wei wei לא היסס לבקר בעבר את השלטונות הסיניים ואף נעצר שם לכמה חודשים. היציאה מסין נאסרה עליו שנים. תערוכותיו החלו להגיע למערב אבל הוא לא נכח בהן. לפני כשנתיים הייתי בתערוכה מרשימה של עבודותיו, Evidence, שהוצגה בברלין. כמה חודשים אחר כך, קיבל האמן אישור ועזב לברלין. היצירה שלו כוללות הרבה עבודות מחאה על השלטונות הסיניים אבל גם הרבה עבודות מרשימות ומיצגי פיסול ready made, עבודות וידאו ועיצוב.

לאחרונה שוהה Wei Wei בריכוזי הפליטים מסוריה. הוא מתעד כמעט באובססיביות את הפליטים שם  בחשבון האינסטגרם שלו. הוא גייס 14,000 חליפות הצלה מחופי לסבוס, האי היווני אליו הגיעו רבים מהפליטים (בגלל מיקומו הקרוב יחסית לחופי סוריה) והציג אותם לפני כחודש בחזית אולם קונצרטים בברלין והקדיש את העבודה לכל אלה שטבעו בדרכם ליבשת המובטחת.

1
מתוך עמוד האינסטגרם של האמן
aiweiweiberlin-0-900x599
צילום: Oliver Lang מתוך אתר fubiz
aiweiweiberlin-0-900x599
צילום: Oliver Lang מתוך אתר fubiz
aiweiweiberlin-1-900x607
צילום: Oliver Lang מתוך אתר fubiz

עכשיו טרגדית דאע"ש מכה באירופה ללא רחם, הוויכוח על פתיחת הגבולות לפליטים בשיאו ובין לבין נמצאים תושבי אירופה באימה אבל גם מיליוני סורים ועיראקים ובני עמים אחרים, שארגון המדינה האיסלמית ממשיך לחרב את מדינות הבית שלהם וממשיך להרוג בהם ללא רחם, כשלעולם אין פתרון עבורם, ממש כמו שאין לו פתרון עבור טרגדיות של עמים אחרים, ממש כפי שלא מצא פתרון לפני יותר מ-70 שנה ליהודים.

אמריקה הלא מוכרת – אנשי השוליים בעדשת המצלמה

markbig-575
צילום: מארק לייטה

אחרי שנדדתי בנופים עוצרי נשימה ובין שבטים על סף היעלמות והכחדה, גיליתי את פרויקט הפורטרטים של הצלם מארק לייטה – Created Equal ("נולדו שווים"). הפרויקט נמשך 8 שנים בכל רחבי ארה"ב, במסגרתו תיעד לייטה פרופילים של אמריקאים ממגוון מעמדות, משלחי היד, רמות ההשתכרות, מקומות המגורים, צבעי העור – כל הסוגים וכל המינים.

הצילום של לייטה מאוד אמריקאי, כפי שהוא מעיד עליו בעצמו. העבודות המרשימות שלו, בשחור לבן, מוצגות כדיפטיך (2 תמונות המרכיבות יצירה אחת) ומייצגות בדרך כלל אלמנטים מנוגדים או משלימים זה לזה.

2
צילום: מארק לייטה
3
צילום: מארק לייטה

5

6
צילום: מארק לייטה

7

8
צילום: מארק לייטה

אם ניגוד כמו בלרינה מול מתאגרף נשמע כמו קלישאה, מגיעים צילומים של "חייל" פשוט בחבורת רחוב מול המאפיוזו הגדול בארגון, שודד הבנקים מול השריפים של העיירה, לוחם המארין הצעיר והחיוני מול הווטרן, ותיק המלחמות וקטוע הגפיים הזקן וכך זה נמשך בניגודים מרשימים ומעוררי מחשבה.

10
צילום: מארק לייטה
4
צילום: מארק לייטה

הפרויקט של מארק לייטה הזכיר לי במידה רבה תערוכה שראיתי לפני כשנה ב-Jeu De Paume בפריז, של הצלמת האגדית דיאן ארבוס, שצילמה באמצע המאה הקודמת פורטרטים של אמריקאים משולי החברה, דמויות קצה שלא מופיעות בדרך כלל בליבה של אמנות הקונצנזוס ה'מתייפה'. גם לייטה, כמו ארבוס, מצלם דמויות שוליים אך מעמיד מולם דמויות הפוכות או משלימות להם.

8
צילום: מארק לייטה
9
צילום: מארק לייטה
11
צילום: מארק לייטה

לייטה הוא צלם אמריקאי בן 53, שעבד בעבר עבור עולם השיווק. הוא צילם עבור מותגי על כמו אדידס, מרצדס-בנץ, ויזה, ואן קליף וארפל, ב.מ.וו וגם קידומים יוקרתיים של חלק ממוצרי אפל כמו iMac, iPod ומוצרים נלווים נוספים של החברה. עבודותיו הלא מסחריות החלו להתפרסם בספרים רק ב-2010.

לטעמי, מציג לייטה מבט מאוד ייחודי שנותן פרשנות אישית על החברה האמריקאית, ממש כמו המבט הייחודי של פרויקט אחר שלו – מתאבקים חופשיים מקסיקניים, שהוא קולאז' ביזארי כמעט של ספק אנשי קרקס, ספק גיבורי על. אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם.

12
צילום: מארק לייטה
13
צילום: מארק לייטה
14
צילום: מארק לייטה

(פורסם לראשונה ב-feeder.co.il ב-10.11.13)

 

צלמי מלחמות לאורך הדורות

מתיו בריידי
מתיו בריידי

לפני כמה ימים נחשפתי לתיעוד של המלחמה הנמשכת בסוריה. התסכול מייאש עד מאוד מול תמונות ההרס, הזוועה, השנאה בעיניים ושוב אותם פליטים אומללים, הפעם ממש כאן, מעבר לגדר.

מלחמות מעצבות מציאות. מלחמות עיצבו את ההיסטוריה. מחלקן אין סיכוי לקבל עדות אלא להפעיל את הדמיון, בהתאם לדימויים המקובלים, אבל אחרות תועדו באופן כזה שהשאיר דימויים טבועים בזיכרון הקולקטיבי. למשל, אם תשאלו אנשים מה הם רואים בדמיונם כשמוזכרת מלחמת האזרחים בספרד, קרוב לוודאי שהתמונה של רוברט קאפה היא הזכורה מכולן.

יש להן, לתמונות משדה הקרב, את היכולת להנגיש לאדם בעורף את מראה שדה הקרב. ההרואיות שנקשרה ככתר, כדי להצדיק את האובדן והרס, מאבדת מכוחה לנוכח צילומי הזוועה. הכל הופך טריוויאלי עד מבעית.

בתחילת חודש נובמבר חגגו בארה"ב את יום הווטרנים – ותיקי המלחמות לדורותיהם. לכבודם העלו באתר מגזין הוושינגטון פוסט, פרוייקט של צלמי מלחמות מכל העולם שהפכו בהנפת עדשה לחלק אינטגרלי מהמלחמה עצמה. כדרכם של אמריקאים (ממש כמו ישראלים, אגב), המשוכנעים שהם מרכז היקום, מחצית הצלמים בפרוייקט צילמו את מלחמת האזרחים האמריקאית והאחרים באים ממלחמות מודרניות בכל העולם.

צילום המלחמות התחיל במלחמת האזרחים האמריקאית. הראשון שצילם את המלחמה על קרביה המדממים וגופות לוחמיה שטרם פונו משדה הקרב. למי שרגיל לצילומים בזמן אמיתי משדות הקרב בקצה השני של העולם – כל זה נראה טבעי, אבל הטכנולוגיה באותם ימים עשתה את כל הפעולה להרואית במיוחד.

מתיו בריידי (1823-1896) הוא אולי המפורסם מכל צלמי המלחמה. הוא צילם בעצמו או בעזרת עוזרים, וצילומיו היו בעצם הראשונים שהנגישו את שדה הקרב לקהל. יש אנשים שהבינו את משמעות שדה הקרב לראשונה, מצילומיו של בריידי. ההתעקשות על תחום זה גרמה לו לפשוט את הרגל כמה וכמה פעמים. הוא רצה שהקונגרס האמריקאי יקנה ממנו את האוסף. ב-1875 הוא קיבל מהקונגרס 25,000 דולר עבורו.

מתיו בריידי1
מתיו בריידי

ג'יימס נאכטוויי – במשך כ-4 עשורים תיעד רגעים אישיים בים האכזריות והצער של מלחמות מסביב לעולם; אל סלבדור, לבנון, אפגניסטן, עירק, סומליה, בוסניה ואפילו ברשות הפלסטינית. תמונותיו התפרסמו במגזין טיים, בתערוכות שונות בעולם ובספר שהוציא לאור.

גיימס נאכטווי
ג'יימס נאכטווי

ג'יימס גיבסון (1828-1905) הוא צלם נוסף ממלחמת האזרחים בארה"ב שצילום שלו משדה הקרב בגטיסברג הימם אותי ממש:

ג'יימס גיבסון
ג'יימס גיבסון

גם התמונה הזו של טימותי אוסאליבן, שהיה עוזרו של מתיו בריידי וצילם כאן את הגופות שנותרו בשדה הקרב בגטיסברג:

טימוטי אוסליבן
טימוטי אוסליבן

לסיום, במדינה בה הצבא תופס מקום מרכזי כל כך יש צלמי צבא ומלחמה רבים אבל היחיד שמצליח לרגש אותי, גם בתמונות שלו המתעדות לוחמים, פצועים ואימוני קרב, הוא זיו קורן (הקליקו לגלריית התמונות שלו), האיש שהמילה פחד אינה מוכרת לו. התוצאה חדה וריאליסטית, אסתטית וכמעט הירואית.

בפרוייקט יש עוד לא מעט תמונות; שווה לכם להיכנס ולראות בעצמכם:

זיו קורן
זיו קורן
זיו קורן1
זיו קורן
זיו קורן2
זיו קורן

(עלה לראשונה ב-feeder.co.il ב-8.12.13)

לא תאמינו ממה עשויות עבודות האמנות האלה

1
מתוך אתר האמן Mark Khaisman

שיטוט אל מחוזות אמנותיים הפגיש אותי עם העבודות של האמן מארק קייזמן, מקייב שבאוקראינה, שעובד ומציג בשנים האחרונות בארה"ב (Mark Khaisman).

העבודות של קייזמן יפות אבל הייחוד שלהן טמון בכלל בחומר ממנו יוצר קייזמן את עבודותיו: מאסקינג טייפ, אותו סרט חום ומלכלך (יש דירות בת"א שלא הצליחו להיפטר מהסימנים שהשאיר על חלונות ביתם, אי אז בימי מלחמת המפרץ הראשונה) המשמש לעטיפה או לאריזה – משמש את קייזמן לעבודה, לציור, להמחשת נפח וחלל.

ב-1982 קייזמן סיים את המכון לארכיטקטורה בקייב ומשנת 2007 הוא מציג בתערוכות קבוצתיות או יחיד בארה"ב.

אז מה בעבודות של קייזמן עובד? לא ברור אבל העבודות נראות שונות – הן לא חייבות בד כדי לחיות בפורמט שלו, והן יכולות "להסתפק" בכל חלון זכוכית או קיר מזדמן. הן מקבלות איזו חלוקה ונפח שנוצרים מרוחב סרט ההדבקה וצורתו. התוצאה ייחודית ומעניינת ונותנת ייחוד לעבודות של קייזמן.

בעבודותיו יש אלמנט פוסט דיגיטל, שעושה אותן כמעט "מפוקסלות" או כפי שהוא מגדיר את זה בעצמו (בתרגום חופשי): "אני חושב שעבודתי יכולה להיות מסווגת כפוסט-דיגיטלית, מפני שלמרות שהנושאים שייכים לתקופה מוקדמת יותר, הם חותכים את המציאות המדומה ומציגים עבודות של אור, פלסטיק מתכלה ומצד שני קצבים ודוגמאות קבועות, שכמו ביצירה מוזיקלית – חיים זה לצד זה ויחד עם זה".

סדרת הפילם נואר:

3
מתוך אתר האמן Mark Khaisman
2
מתוך אתר האמן Mark Khaisman

האמן בפעולה:

4
מתוך אתר האמן Mark Khaisman

סדרת הפורטרטים:

7
מתוך אתר האמן Mark Khaisman
6
מתוך אתר האמן Mark Khaisman
5
מתוך אתר האמן Mark Khaisman

סדרת העצמים:

9
מתוך אתר האמן Mark Khaisman
8
מתוך אתר האמן Mark Khaisman

לאתר של קייזמן ליחצו כאן, ולעמוד הפייסבוק שלו ליחצו כאן.

(פורסם לראשונה ב-feeder.co.il ב-29.12.13)

לא לשחק באוכל? להיפך – אמנות צילומי המזון המרהיב

La ballade des Minimiam au pays du lait.The Ballad of Minimiam in the land of milk. from Javelle Pierre on Vimeo.

מה הסוד ההצלחה של תכניות האוכל בטלוויזיה? לי נדמה שהסוד טמון בהשלמה של הדמיון, כפיצוי על העדר ריח וטעם וכבר כתבתי על זה כאן. אבל יש מי שלוקח את האוכל לכיוון אחר ומשתמש בו כחומר גלם ומצע, שהופכים את הצילומים למשהו שונה לחלוטין.

בסוג הספציפי של צילומי המזון אליהם אתייחס כאן יש גישה ספציפית מאד לצילומי אוכל.בתמונות, סוגי המזון השונים משמשים כנוף טבעי ופורפורציונלי ומהווים סוג של תפאורה לסיטואציות מבוימות וקפואות בזמן ובמקום.

ראשית, הכירו את כריסטופר בופולי – אמן, כותב, צלם ויוצר סרטים מסיאטל שבארה"ב, שהגשים חלום ילדות והתחבר לעולם האנשים הקטנים. התוצאה מופיעה באתר היפהפה של עבודותיוולסדרה קוראים Genesis:

2
הצלם Christopher Boffoli / מתוך: bigappetites.net
3
הצלם Christopher Boffoli / מתוך: bigappetites.net
4
הצלם Christopher Boffoli / מתוך: bigappetites.net
5
הצלם Christopher Boffoli / מתוך: bigappetites.net
6
הצלם Christopher Boffoli / מתוך: bigappetites.net
7
הצלם Christopher Boffoli / מתוך: bigappetites.net
8
הצלם Christopher Boffoli / מתוך: bigappetites.net

עכשיו הכירו בבקשה את Minimiam, האתר של זוג האמנים פייר ז'אבל ואקיקו רידה, זוג בחיים וצלמי אוכל ביומיום. הם מנהלים מ-2002 פרויקט שמרוכז באתר, כשלעיתים הם גם מנסים את כוחם בפרוייקטים גדולים יותר כמו שניתן לראות כאן:

9
פייר ז'אבל ואקיקו רידה מתוך Minimiam
10
פייר ז'אבל ואקיקו רידה מתוך Minimiam
11
פייר ז'אבל ואקיקו רידה מתוך Minimiam
12
פייר ז'אבל ואקיקו רידה מתוך Minimiam
13
פייר ז'אבל ואקיקו רידה מתוך Minimiam
14
פייר ז'אבל ואקיקו רידה מתוך Minimiam
15
פייר ז'אבל ואקיקו רידה מתוך Minimiam
16
פייר ז'אבל ואקיקו רידה מתוך Minimiam

מבולבלים? גם אני. זה פשוט נראה סיפור והבעה זהים לחלוטין, אבל בינינו, מה זה משנה? זה כל כך יפה ומקסים, שנניח להם לריב על פטנט וגניבת זכויות יוצרים או מי יודע מה.

באותה משפחה אבל מכיוון צילומי הנוף – לכאורה – קבלו את קארל וורנר, שמצלם בעזרת מוצרי מזון… נופים. כן, יש מי שמתפרנס גם מזה וככל שזה הזוי יותר, כך זה יפה יותר או מושך יותר או לפחות מושך תשומת לב.

וורנר האנגלי היה צלם בתחום הפרסום, שחיפש גיוון ומצא אותו דווקא בשווקים; מזון נראה לו דומה לדברים אחרים וכך החלו ה-Foodscape – צילומי נוף שונים, שמורכבים כל כולם ממוצרי מזון שונים. התוצאות המרהיבות משכו את המפרסמים ואחר כך הגיעו גם הספרים.

1
הצלם Carl Warner / מתוך: carlwarner.com
17
הצלם Carl Warner / מתוך: carlwarner.com
18
הצלם Carl Warner / מתוך: carlwarner.com
19
הצלם Carl Warner / מתוך: carlwarner.com
20
הצלם Carl Warner / מתוך: carlwarner.com
21
הצלם Carl Warner / מתוך: carlwarner.com
22
הצלם Carl Warner / מתוך: carlwarner.com
23
הצלם Carl Warner / מתוך: carlwarner.com

עכשיו תסבירו לי מה אתם חושבים ואיך יצאתם מהתמונות המרהיבות האלה? אני יצאתי עם הלם רציני בראש וקרקור רציני בבטן. בתאבון.

(פורסם לראשונה ב-feeder.co.il ב-19.1.14)

תבנית נוף הגוף: צילומי נוף מסקרנים המורכבים מאיברי גוף חשופים

10
צילום: קארל וורנר / http://www.carlwarner.com/

במסגרת שיטוטי הרשת שלי בעניין צילומי אוכל מרהיבים, כתבתי גם על צילומיו של קארל וורנרהמופלאים (כדאי לכם לבקר באתר, באחריות).

שיטוט נוסף באתר שלו הביא אותי אל צילומי נוף לכאורה, שמתגלים במבט שני כצילומים של איברי גוף חשופים, שממש כמו צילומי האוכל באתר, מופקעים ממשמעותם המקורית והופכים לדבר שונה לגמרי.

התרגום שעובר על המוח מרגע ההכרה ועד רגע הפירוש הופך את הסיטואציה באיבחה אחת לאירוטית במידה רבה. התוצאה סוחטת הרבה קריאות "וואוו". תראו בעצמכם ונסו לזהות את חלקי הגוף השונים שמככבים בכל תמונה:

11
צילום: קארל וורנר / http://www.carlwarner.com/
9
צילום: קארל וורנר / http://www.carlwarner.com/
5
צילום: קארל וורנר / http://www.carlwarner.com/
6
צילום: קארל וורנר / http://www.carlwarner.com/
12
צילום: קארל וורנר / http://www.carlwarner.com/
13
צילום: קארל וורנר / http://www.carlwarner.com/
8
צילום: קארל וורנר / http://www.carlwarner.com/
7
צילום: קארל וורנר / http://www.carlwarner.com/
4
צילום: קארל וורנר / http://www.carlwarner.com/
3
צילום: קארל וורנר / http://www.carlwarner.com/
2
צילום: קארל וורנר / http://www.carlwarner.com/

(פורסם לראשונה ב-feeder.co.il ב-2.2.14)

ילדות חמודות תמיד יכבשו את הרשת

16
מתוך http://www.jwlphotography.com/

אזהרת מסע: רגע לפני שאנחנו ממשיכים כדאי שתדעו – בטיולנו הפעם נראה הרבה, נקרא פחות, אבל יש גם הבטחה מהמדריכה להרבה קריאות התפעלות ממשפחת ה"איזה מאמי" וה"וואוו"; וזה כבר שווה את הצטרפותכם למסענו.

ג'ייסון לי (Jason Lee) הוא בדרך כלל צלם חתונות, אבל כשאמא שלו חלתה במחלה קשה וחשוכת מרפא ב-2006, הילדות שלו היו עדיין קטנות ו'סחבו' איתן שלל מחלות שבגללן לא יכול היה להפגיש ביניהן. כך נפתח הבלוג של לי.

את רוב הרעיונות להעמדה בתמונות הוא שאב מהבנות שלו – קריסטין (8) וקיילה (5). זה, לדעתי, סוד קסמן של התמונות. התרגום שלו לרעיונות שלהן והביצוע מלא ההומור, הם התוצאה המשמחת שתראו כאן ובעיקר כאן.

13
מתוך http://www.jwlphotography.com/

14

11
מתוך http://www.jwlphotography.com/
12
מתוך http://www.jwlphotography.com/
9
מתוך http://www.jwlphotography.com/
10
מתוך http://www.jwlphotography.com/
15
מתוך http://www.jwlphotography.com/
7
מתוך http://www.jwlphotography.com/
6
מתוך http://www.jwlphotography.com/
5
מתוך http://www.jwlphotography.com/
4
מתוך http://www.jwlphotography.com/
8
מתוך http://www.jwlphotography.com/

3

2
מתוך http://www.jwlphotography.com/
1
מתוך http://www.jwlphotography.com/

(פורסם לראשונה ב-feeder.co.il ב-20.10.13)

יופיו של העולם הנכחד

1
הצלם ג'ימי נלסון / http://www.beforethey.com/

תחרות, לו היתה קיימת, על הסיבות בגללן הומצא האינטרנט, האתר הבא היה זוכה באחד המקומות הראשונים, ללא כל ספק.

ג'ימי נלסון הוא צלם המתמחה בתיעוד אתני; הוא מסתובב בעולם ומצלם שבטים, מלחמות ופולקלור. אנשים ונופים זיכו אותו בפרסים רבים ובתערוכות בכל רחבי הגלובוס אבל סיפורנו הפעם יתמקד בפרויקט ששבה את ליבנו – פרויקט השבטים הנעלמים שנלסון מתעד.

4
צילום: ג'ימי נלסון / http://www.beforethey.com/
7
צילום: ג'ימי נלסון / http://www.beforethey.com/

נלסון חקר, טס וביקר את השבטים שמאיימים להיטמע בעולם המודרני ולהפוך את עברו לזיכרון נכחד. הוא בחר להגיע אליהם, להשתלב ביניהם ולתעד אותם. התוצאה היא אלבומי תמונות נדירים, שיצאו גם בספר ענק ממדים. כך כתב נלסון על הפרויקט:

"ב-2009 תוכנן מסע מתוכנן שלי לביקור מתוזמן ב-31 שבטים ייחודיים. רציתי לצפות במסורות שלהם, להשתתף בשגרת יומם ולחזות איך שאר העולם מתייחס אליהם ומנסה לשנות אותם במקביל. חשוב מכך, רציתי ליצור פרויקט אסתטי שאפתני של תיעוד, שיעמוד ברוח הזמן ויהווה מסמך אתנוגרפי של עולם שנעלם".עד עתה ערך נלסון 13 מסעות ב-44 ארצות וצילם כמה שבטים כאלה. את התוצאות הוא סיכם באתר שנקרא Before They. האתר מחולק לפי 13 מסעותיו ביבשות כל העולם: אתיופיה, אינדונזיה, גינאה החדשה, קניה, טנזניה, ניו זילנד, מונגוליה, סיביר, סין, ארגנטינה, אקוודור, נמיביה והודו.

6
צילום: ג'ימי נלסון / http://www.beforethey.com/
9
צילום: ג'ימי נלסון / http://www.beforethey.com/

התמונות של נלסון מפעימות ומרגשות באופן יוצא דופן. כובד הראש שלו בתיעוד כל הפרטים הפולקלוריסטים וגם את תחום עיסוקם העיקרי של אנשי כל שבט, מעיד על רצינות ותחושת שליחות אמיתית. הוא מקפיד לתאר את המיקום הגאוגרפי של השבט בגלובוס ואת השפה בה הם מדברים.

נלסון הוציא 500 ספרי ענק של הפרויקט (42 X 59 ס"מ גודלם) המכיל מאות תמונות באיכות הצילום המקורי. מחירו – $ 8,750 – מעיד על החשיבות שמייחס לו נלסון. לשמחתנו, למרות שאין לנו סכומים שאפילו דומים לזה בבנק, יש לנו את האינטרנט ואת האפשרות לראות את הפרויקט המדהים של שבטים אתניים לפני שייעלמו כאן לחלוטין.פנו לכם שעתיים, הושיבו את בני הזוג, ההורים או הילדים והתענגו יחד על כל העושר הזה. ספרו לנו לאיזה שבט נקשרתם במיוחד. אני, אחרי ביקור באפריקה, מאוהבת לחלוטין ביופי הבלתי נתפס של השבט המסאי בקניה. מה שלכם?

8
צילום: ג'ימי נלסון / http://www.beforethey.com/

5

10
צילום: ג'ימי נלסון / http://www.beforethey.com/

(פורסם לראשונה ב-feeder.co.il ב-27.10.13)

 

יואל הרצברג מציג: מילה אחת ביום

1
צילום: יואל הרצברג / מילה אחת ביום

מילה ביום. הלוואי ויכולתי להסתפק במילה ביום. מילה אחת שאבחר ואוציא החוצה. מילה שמשמעותה תהדהד בעולם. פרשנים ינסו לברר למה דווקא היא, משוררים יחברו לה ואיתה שירים. אבל בינתיים, עד שאהפוך למצומצמת, אני שופכת לריק הרבה יותר מדי מילים. שופכת יותר מרוב האנשים שאני מכירה. מילים לבטלה אבל גם לעבודה, חובה לציין.

יואל הרצברג לקח את 'מילה ביום' צעד אחד רחוק יותר והפך את חשבון האינסטגרם שלו לפרויקט ויזואלי שמקדיש עצמו למילה אחת ביום – בלי פרשנויות, בלי תוספות רק תמונה אחת ביום מהמרחב הציבורי. הפרוייקט כולו מוצג גם בפינטרסט.

כמו שאתם כבר יודעים, אני מאוד אוהבת פרוייקטים אישיים שמוציאים החוצה את השריטות החינניות שיוצרות את חיינו, וזו של הרצברג חביבה עליי במיוחד. אני מכירה את יואל המון שנים. פעם עבדנו יחד, והיום, העיר המשותפת בה אנו גרים, מפגישה אותנו בכל כמה שנים. כך, באופן טבעי, הפכנו חברים בפייסבוק ומאוחר יותר באינסטגרם. בימים האחרונים סיכם הרצברג שנה לפרויקט של "מילה ביום" ואני החלטתי להציג אותם – אותו ואת הפרויקט – בפניכם.

– הי יואל, תציג את עצמך

"אני נשוי + 2 בנים, חי ויוצר בעיקר בתל אביב. בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל לפני המון זמן (1991) וכבר הרבה מאד שנים מעצב אמנותי, בייחוד של סרטי קולנוע, אבל גם של פרסומות וטלוויזיה. אני מצלם מגיל צעיר ואפילו היתה לי מעבדה שחור לבן בבית​​, שבה ביליתי שעות עם ריחות הפיקסר והאור האדום. במשך שנים הסתובבתי עם מצלמה, מקפיא רגעים ומתעד אירועים. היום המצלמה בטלפון מהווה תחליף נוח לצילומים ספונטניים". (לעוד עבודות של יואל).

– איך התחיל פרויקט "מילה ביום" והאם יש קווים בסיסיים שמנחים אותו?

"מה שהכי מבלבל במקצוע שלי זה המילה מעצב. זה נכון שאני מעצב סטים וסביבות ופריימים ותקופות היסטוריות ועולמות שלמים, אבל עיצוב ממש לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי במקצוע זה לספר סיפורים. אני מספר אותם באמצעים ויזואליים, אבל הכל מתחיל במילים.

"הפרוייקט התחיל מהרצון לבודד מילה, שהיא יחידת השפה הראשונית, הבסיסית והמצומצמת ביותר שקיימת, ולתת לה לספר סיפור עצמאי, גדול יותר, בלי להזדקק ליחידות תומכות שיוצרות משפט. אנחנו מוקפים במילים – על שלטים, על קירות, על אריזות, על מסכים, על בגדים – איפה לא.

"כצלם שמקפיא רגעים ומשעתק אותם, וכמעצב אמנותי שכל הזמן מנסה לספר סיפור על ידי עיצוב פריים אחד, זה היה פרוייקט אידיאלי שעושה שימוש בטקסט, בקונטקסט, צבע, קומפוזיציה, אור, קו וכל האלמנטים שמרכיבים פריים מצולם או מצויר. ההכרח לספר סיפור שלם במילה אחת ריתק אותי ואתגר אותי מבחינה ספרותית ואמנותית כאחד. אני אוהב אמנות מינימליסטית. מה יותר מינימלי ממילה יחידה?".

13
צילום: יואל הרצברג / מילה אחת ביום

– איך בוחרים את ה-מילה?

"לפעמים המילה נבחרת בגלל אירועי היום, כמו המחאה החברתית, הכיבוש, יומולדת, ​​בחירות, אירוע תרבותי או יום שנה חשוב. לפעמים היא קשורה לחוויה אישית, לפעמים היא נבחרת בגלל צורה או צבע. יש מילים שנבחרות בגלל שהמשמעות שלהן בפריים מצחיקה או אירונית.

"בהתחלה הקפדתי לבודד מילה אחת בפריים שלם, אבל עם הזמן הצלחתי לגרום למילה שאני מעוניין בה לקפוץ החוצה גם כשיש מילים אחרות מסביב. אני מתנהל לי בחיי כרגיל ודולה את המילים על הדרך על ידי מציאת או יצירת המילה – כמו המילה 'יאוש', שהרכבתי מגפרורים שרופים, אחרי שראיתי את משה סילמן מצית את עצמו ועולה באש."לעיתים קרובות בחירת המילה נעשית למטרת ביקורת חברתית או הצגת נקודת מבט פוליטית. אנחנו חיים במדינה רוחשת וגועשת ואני אדם מעורב ודעתן. בעזרת המילה ביום אני מנסה להעביר מסר ועמדה לקהל רחב יותר שנחשף לפרוייקט בפייסבוק או באינסטגרם. זו הדרך האישית שלי להלחם בעוולות".

17
צילום: יואל הרצברג / מילה אחת ביום

– מה תפקיד השפות בבחירת המילים?

"נולדתי בצרפת ואני דובר צרפתית מהבית. עברית היא השפה הראשית שלי. אנגלית רכשתי כילד ונער בארה"ב – רוב מה שאני קורא הוא באנגלית, מספרות ועד טקסטים מקצועיים ואקדמיים. ערבית היא שפה שאני מאוהב בה ולא שולט בה במידה מספקת, אבל שנת לימוד אחת באוניברסיטה במאה שעברה, יחד עם אינספור סרטים שאני מעצב שעוסקים בסכסוך ועבודה בישובים ערבים או עם צוות פלסטיני, נותנים לי בסיס ראשוני להבנה ושליטה בשפה. זה מאפשר לי לנוע בין ארבע השפות האלה, לפי צרכיי, פלוס עוד כמה על הדרך, כמו יידיש, ספרדית ורוסית.

9
צילום: יואל הרצברג / מילה אחת ביום

"כשנכנס יורה להקרנה של בטמן בארה"ב וריסס צופים עם קלצ'ניקוב, המילה קלצ'ניקוב נבחרה באנגלית ורוסית. כשצילמנו סרט בשכם וקלקיליה, מטבע הדברים רוב המילים היו בערבית. לעומת זאת, כשאני נתקל במילה טובה, אני מצלם, לא חשוב באיזו שפה היא כתובה. אני חולה על שפות. אם יכולתי, הייתי לומד את כולן. כל אחת באה עם כאלה מטענים של היסטוריה ותרבות וספרות וחוכמת רחוב ספציפית לארץ המקור של השפה. אני מת על פתגמים, על התרבות שמאחורי המילה. מצד שני, טיפוגרפיה מרתקת אותי ומילה בנאלית עם טיפוגרפיה מדויקת או גרועה במיוחד יכולה ממש לעשות לי את היום".

– עושה רושם שהתמונות צולמו במקומות מגוונים בארץ. מה הסיפור מאחוריהן?

"המילים צולמו בכל חלקי הארץ, בשטחי הרשות הפלסטינית ובחו"ל. בכל מקום שאני מגיע אליו – שם אני מצלם. אפשר לדעת בערך איפה אני נמצא לפי הצילומים, כי אני לעיתים רחוקות משתמש בצילומים ישנים.

"מטבע הדברים, רוב הצילומים הם מסביבת העבודה שלי ומסביבת המגורים. בגלל שאני משוטט בכל הארץ עם הסרטים שאני מעצב, אני אוסף מילים מכל מקום שאני מגיע אליו. המילה הראשונה, למשל, צולמה בבודפשט, שם צילמנו פרסומת. יום אחרי שחזרתי מניו יורק, כבר הייתי בעבודה בכפר קאסם, והמילה היתה בהתאם- משם".

8
צילום: יואל הרצברג / מילה אחת ביום
12
צילום: יואל הרצברג / מילה אחת ביום

– ​​האם תמשיך בפרויקט או שאתה עובר לפרויקט חדש?

"גם וגם. הפרוייקט ממשיך, כי אני מרגיש שעוד יש לי מה ללמוד ומה לספר. יש כל כך הרבה מילים סביבנו, שתמיד יהיה מה לצלם".

– האם הפרויקט הזה יכול היה להתקיים בפלטפורמה שונה מזו של האינסטגרם?

 "אינסטגרם לחלוטין בר החלפה. זו פלטפורמה נוחה ומיידית, אבל למען האמת, הפורמט הרבוע לא אידיאלי למילים. זה אחד האתגרים, אבל לא זה שבזכותו הפרוייקט חי. הרבה לפני האינסטגרם הייתי מאד פעיל בפליקר וזה פרוייקט שהפליקר תפור עליו. גם פייסבוק מספיק.

"ברור שהפלטפורמה האינטרנטית היא זו שאיפשרה לפרוייקט לקבל אופי של בלוג יומי. על סט צילומים של הסרט האחרון אנשי הצוות ממש חיכו לראות מה תהיה המילה היומית. חלק הציעו לי הצעות, ניסו לנחש. אנשים שולחים לי צילומים של מילים שתפסו להם את העין. זה מגניב וכיף. את זה אתה לא מקבל מתערוכה בהלנה רובינשטיין – לא שאני אתנגד להציג גם תערוכה פיזית. זה מתבקש והכרחי.

התערוכה האינטרנטית שעשיתי בפינטרסט היא שלב ביניים, שמאפשר הצצה לגוף העבודות שהצטבר במהלך כל השנה הראשונה. אפילו המצאתי מילה לתערוכה כזו – תערוכו.נט, או webhibition באנגלית. אולי זה עתיד המוזיאונים?".

3
צילום: יואל הרצברג / מילה אחת ביום
14
צילום: יואל הרצברג / מילה אחת ביום

– האם אתה עושה רק פרוייקטים אישיים או גם פרויקטים קבוצתיים?

"וואו, זו שאלה יפה. כל העבודה שלי זה פרויקטים קבוצתיים. זו המהות של סרטים. ​​אני מגבש עכשיו פרויקט קבוצתי שאני לא יכול לפרט עליו כי הוא עדיין בשלבים מוקדמים, אבל הוא יקיף קבוצה של אנשים במקומות שונים בו זמנית. אני 'מת' על עבודת צוות. מה שהכי כיף לי בעבודה שלי זה המפגשים האנושיים והסיפורים השונים שאני נתקל בהם. אם אני אצליח להביא את אותה חוויה גם לאמנות שלי – מה רע?".

18
צילום: יואל הרצברג / מילה אחת ביום

(פורסם לראשונה ב-feeder.co.il ב-30.6.13)