דעה: מדוע הן לא התלוננו במשטרה? גם תלונות שלא הוגשו למשטרה הן עדיין תלונות לגיטימיות

"מדוע אף אחת לא התלוננה במשטרה" – זו שאלה ששמעתי הרבה בסוף השבוע האחרון, בהקשר של פרשת ההטרדות המיוחסות לכאורה לעיתונאי עמנואל רוזן.

כשאני מביאה בחשבון את המודעות החברתית הגואה להטרדות ותקיפות מיניות ולניצול ביחסי מרות, מספר הפעמים שנשאלתי או קראתי את השאלה ברשת וסביבה הפתיע אותי.

הטענה שתלונה במשטרה היא חזות הכול מעקרת את החשדות המיוחסים לרוזן ואת חומרתם. הציפייה שהמשטרה תפתור כל דבר מבססת את טענת מתלוננות על היחס שהן מקבלות, ולפיה הסביבה מצפה מהן להתלונן במשטרה, ואם אינן עושות זאת – זה סימן שלא היו דברים מעולם.

האמת העגומה נעוצה בעובדה שאנחנו – הבנות, האחיות, הנשים והחברות שלכם – מוטרדות באופן כזה או אחר כבר שנים. רובנו הסתגלנו ולמדנו להדוף את מה שאינו נעים לנו באופן חד-משמעי, שאינו נתון לפרשנות. רוב המטרידים מניחים. מקצתם מתעקשים. מיעוטם אינו מרפה.

אז למה באמת אנחנו לא צועדות באלפינו לתחנות המשטרה הסמוכות למקום מגורינו ומתלוננות? ראשית משום שלא כל חיזור הוא הטרדה. הגבול הדק, כפי שתואר בסוף השבוע, נחצה לעיתים מבלי שהבחנת בכך. לרובנו חיזורים מחמיאים. אני מרשה לעצמי להניח שלכולנו – הטרדות לא.

זו חוצפה לבקר נשים שלא התלוננו – מי שלא עמד במקומן, לא עמד במקומן. יש נשים חלשות יותר, יש נשים שהעבירו את זה הלאה ומחקו הכול כדי לא להתמודד, יש נשים שעברו הלאה כי המקרה לא הותיר בהן צלקת, ויש מי שהתלוננו, והדבר טופל, כמו שהבנו שנעשה בחדשות ערוץ 2.

לא לכל הנשים יש עמידות, לחלקן טראומות ממקומות וזמנים אחרים, וחלקן זוכרות נשים אחרות שהתלוננו וקיבלו איומים, זלזול, הכפשות, עיכובי קידום והטלת ספק באמינותן.

גם המשטרה והדרך שבה היא ערוכה לתלונות מסוג זה בעייתית.

חברה, שבתה בת ה-15 הותקפה לאור יום בצהרי שישי אחד בתל-אביב (ויצאה ללא פגע תודה לאל ולתושייה שלה ושל הנער שהתלווה אליה), סיפרה על הגשת התלונה. הן הגיעו לתחנת המשטרה, שעבדה במתכונת שבת. חוקרת המתמחה בעבירות מין נעדרה. היא מגיעה בסופי שבוע רק במקרים של תלונות על אונס, כך נאמר להן.

הילדה ואמה הוכנסו לחדר עבודה שהיו פזורים בו ניירת רבה ושאריות אוכל. החוקרת, שוטרת, פתחה בתחקיר. בין היתר נדרשה הילדה לתאר את מראה איבר מינו של התוקף, ונשאלה אם הכרס שתיארה היא "כרס בירה". הייתה גם שאלה אם לתוקף היה צבע עור של אפריקאי או של ערבי. ממש כך. האם, שניסתה לעזור לילדה ההמומה, התבקשה לא להפריע.

אין לי טענות למשטרה, ואין מקרה התקיפה הזה דומה לפרשה הנוכחית – המערכת לא ערוכה לטיפול במקרים שהחוק אינו מגדיר במדויק – אבל זו תשובה נוספת לשאלה מדוע אותן 40 או 100 או מאות הנשים שהוטרדו לא מתלוננות; מה הסיכוי שאישה תפנה למשטרה ותספר שמישהו מטריד אותה ב-50 SMS'ים בערב, והמשטרה תתשאל אותו בכלל? איך הייתה המשטרה מטפלת בתלונה על מחמאה שאינה נעימה למי שהופנתה אליה? מה הסיכוי שהייתה מעכבת לתשאול מישהו על תלונות כאלה או אפילו חמורות יותר כמו ליטוף או חיבוק או הצעה מגונה, בטח ובטח כשמדובר באיש חזק כמו עמנואל רוזן או בכלל?

אז רגע לפני שאתם ממהרים לחרוץ את דינן של אלה שאינן מתלוננות, זכרו שלא לכולן העוצמה וההגנה הדרושים. לא ייתכן, הרי, שנשים מתלוננות בעשרות ומאות לשווא.

(פורסם לראשונה ב"גלובס" ב-28.4.13)

דעה: החלטתי לעבור דירה, והנה ההוצאות שלא הבאתי בחשבון

בשעה טובה, החלטתי לעבור דירה. לקחת את הכסף מהדירה הישנה שאני מוכרת בלב תל אביב כדי לקנות דירה חדשה, מרווחת יותר, אבל בעיר גבעתיים. בכל החישובים בדקתי כמובן את הפער בין המכירה לקנייה. למרבה המזל, התוכנית באוצר למסות את "משפרי הדיור" נפלה, כך שניצלתי מהוצאות עסקה.

רק שבדרך, המעבר עצמו כבר עלה לי 70 אלף שקל, הוצאות "קטנות" שאנו נוטים להדחיק ונערמים להוצאה משמעותית לכל מי שמוכר וקונה דירה.

והנה הפירוט: מכרתם דירה בשעה טובה? העו"ד יקבל מכם 0.5% מערך העסקה. אם תרצו שנוסף לעריכת הסכם הוא גם יעשה עבורכם רישומים שונים בטאבו, תצטרכו להוסיף כמה מאות שקלים על כל פעולה, כולל אגרות חובה. אם תחליטו לעשות זאת בעצמכם, תשלמו 156 שקל אגרה בטאבו על רישום הערת אזהרה, למשל.

אם הייתה לכם משכנתא על הדירה שמכרתם ותרצו לסלקה, רצוי שתקפידו על הודעה מראש. אם לא תעשו כך, תשלמו קנס. אם המשכנתא נשאה ריבית גבוהה מזו הקיימת היום (קרוב לוודאי שזה המצב), תיאלצו לעתים לשלם לבנק את ההפרש, שעלול להגיע לעשרות אלפי שקלים.

2% למתווך

אם נעזרתם במתווך במכירת הדירה, תשלמו לו 1% לפחות.

קניתם דירה? שוב תשלמו לעו"ד 0.5% מערכה. למתווך תשלמו הפעם 2% בממוצע. כבר מדובר בעשרות אלפי שקלים, שאין כמעט דרך להתחמק מהם (בהנחה שיש לכם עבודה יומית קבועה ואין לכם זמן לענות לטלפונים בכל שעות היום או להראות את הדירה לכל מתעניין).

עבור כל מסלול משכנתא שתיקחו תשלמו אגרת פתיחת תיק, שעלותה מאות שקלים. עבור שני מסלולים, כמו במקרה שלי, שילמתי 1,700 שקל.

עבור שמאי שהעריך את ערך הנכס לבנק שילמתי 600 שקל, לא כולל 32 שקל על הפקת תקליטור עם תסריט הבניין מהטאבו. עבור רישום משכון לחמש שנים (למי בכלל יש משכנתא שקצרה מחמש שנים?) שילמתי אגרה של 190 שקל.

עבור חתימת נוטריון שיערוב למשכון דירתכם מול הבנק, במקרה שלא תעמדו בתשלומים, תשלמו סכום של כ-200 שקל.

עבור רישום הערות אזהרה, לטובתכם ולטובת הבנק, תשלמו יותר מ-300 שקל בטאבו. גם את המיסוי אין לשכוח: אמנם האוצר נכשל בנסיונות להפיל עלינו "מס רכישה" מהשקל הראשון, אבל אם הדירה שרכשתם עולה יותר מ-1,470,560 שקל, תשלמו מס רכישה בשיעור 3.5% לפחות מערך הדירה (במדרגות עד 10%).

בסקירה לא הבאתי בחשבון עלויות ניקיון, הובלה או ריסוס בטרם הכניסה לדירה, ובוודאי לא שיפוץ. ולא אמרתי מילה על עלויות חניה ונסיעות ועל אובדן שעות עבודה בזמן ההתרוצצות בין כל המוסדות אלה.

(פורסם לראשונה ב"גלובס" ב-19.11.13)

דעה: מי קבע שאופניים חשמליים יותר מסוכנים מאופניים רגילים?

אופניים

לפני כמה חודשים חלו שינויים בחיי שהכריחו אותי להכריע כיצד אתנייד ממקום למקום. ההחלטה נפלה על אופניים חשמליים, בהם השקעתי את מיטב כספי.

הבחירה באופניים חשמליים נבעה משיקולים רבים: עלויות קניית מכונית – חד פעמיות ומתמשכות, העדר חניה במקום מגוריי, הצורך להתנייד מעיר לעיר בקלות ובעזרת רכבת (המחייבת אופניים מתקפלים כדי לעלות לקרון ייעודי בשעות השיא) והצורך להגיע לעבודה באופן ראוי, גם בחודשי הקיץ המהבילים. האופניים האלה שינו את חיי, לא פחות.

בשבוע שעבר, בקמפיין תקשורתי מתוזמר היטב, הכריז משרד התחבורה על מבצע החרמות של קורקינטים ואופניים חשמליים. הסיבה: חלקם עלולים להגיע למהירויות גבוהות במיוחד, בשינויים קטנים של בעלי המקצוע. הנתון המפחיד של 3 תאונות קטלניות שהיו מעורבים בהן קורקינטים היה אמור לגרום להזדהות מיידית של קהל הצופים והקוראים.

בזיכרון הקולקטיבי של רבים הסובבים אותי, התברר שנחקקה אצל כולם, העובדה שמשתמשים באופניים חשמליים הם ילדים, חלקם מתפרעים על הכביש ועל המדרכות הציבוריות ומהווים סכנה לעצמם ולסביבה. הנה לכם עוד קמפיין שיקרי שבא להסתיר את אוזלת יד המערכת.

אופניים הנעזרים במנוע חשמלי מותרים בחוק. מה שחסר בחוק הוא תקינה שתסדיר ותתאים לדגמי האופניים חשמליים שהשתכללו בשנים האחרונות; המהירות אליה מותר לכלי הרכב להגיע,מי רשאי לרכוב עליהם והיכן.

הטענה שכפתור ההאצה בדגמים החדשים הוא שמגביר את הסכנה הטמונה בכלי רכב זה היא מופרכת. בני האדם הם המסוכנים לסביבה, לא הכלי שבו הם נוהגים. אני, שמעולם לא פגעתי בהולך רגל על הגה המכונית, לא עשיתי זאת גם בעשרות שנות רכיבה – מכניות או ממנועות. את חוסר הזהירות שמייחסים לאופניים חשמליים ניתן לייחס באותה מידה לאופניים מכניות, אם הן נהוגות בידיים לא אחראיות.

עובדתית, מכוניות מסוכנות ושותפות יותר מאופניים בפגיעות בהולכי רגל אבל על מכונית משלמים למדינה עשרות אחוזי מס (וגם על דלק המזין אותן, כמובן) ועל אופנועים משלמים, חוץ מהמס, הון תועפות לחברות הביטוח.

הנה, מצאנו את המניע האמיתי; חנויות המוכרות אופניים חשמליים מתפקעות מלקוחות שמאסו בפקקים בכבישים, בחיפושי חניה אינסופיים ומתסכלים ברחובות הערים ובמשפחות שהעול הכלכלי שכרוך באחזקת מכונית העיק עליהן והחליטו להמיר מכונית שניה, באופניים.

במשרד התחבורה כנראה גילה מישהו לאחרונה, שיש כלי רכב על הכביש שאינו מעלה מס בשום צורה והנה לכם קמפיין נוסף שתוקף את האוכלוסייה הלא נכונה.

לפני שאתם מתחילים להסביר לי עד כמה הרוכבים משתוללים ומסכנים את סביבתם, שימו לב להמלצותיי לעידוד רכיבה בטוחה:

  • הגבילו את גיל הרוכבים המותר על אופניים עם מנוע עזר. נחמד שזו מתנת בר מצווה נאה אבל ילדים יכולים לרכוב על אופניים מכנים, ממש כמו שעשו עד עתה ולעלות עליהם רק בגיל בו הם מחזיקים ברשיון רכב.
  • תנו לי אפשרות לבטח את עצמי וצד שלישי אם חו"ח תתקיים פגיעה כזו. כרגע אין שום דרך לעשות זאת.
  • הכשירו עוד נתיבי אופניים בדרכים מרכזיות. עזרו לנו לרדת מהמדרכות.
  • הסדירו בחוק הטלת קנסות על בעלי עסקים ורוכבים, שיעלו את המהירות האפשרית בדו-גלגליים אל מעבר למותר בחוק.
  • והכי חשוב: תנו לחיות בשקט ועודדו נסיעה מהירה, בטוחה וזולה יותר כי זה אינטרס של כל מי שחי פה במדינה.

(פורסם לראשונה ב"גלובס" ב-8.4.14)

דעה: בשביל מה צריך את נשיא המדינה?

תמה ההצגה הפוליטית הגדולה של השנים האחרונות. היה סוער, היה יצרי והעלילה התפתלה ממש עד הדקה האחרונה. סרט מתח במיטבו.

שיהיה בשעה טובה לנשיא החדש. ראובן (רובי) ריבלין היה בעיניי מתאים יותר משאר חבריו בנבחרת החלומות הפוליטית, למרות שהתחרות לא היתה קשה במיוחד. מאחלת לו שנים של אושר אבל האמת, לא ממש ברור לי מדוע על חשבוננו ומדוע אנחנו זקוקים בכלל לנשיא בישראל.

למרות הצורך במעוררי גאווה לאומית, בצורת המילה 'יצוג' על שלל הטיותיה, לא ברור לי לחלוטין למה הייצוג של ישראל בעולם והכבוד צריכים לעלות לכולנו 60 מליון שקל בשנה.

בהנחה שמנהיג המדינה, הוא ראש הממשלה, צריך גם הוא להיות יצוגי, למה אנחנו זקוקים גם לנשיא שייצג אותנו? איך 'יצוג' ו'כבוד' יקדמו עקרונות כמו שיוויון, רווחה או שלום ומדוע ראש הממשלה או שר החוץ לא יכולים להיות יצוגיים, במקביל לתפקידיהם האחרים? המותרות האלה נראים לי מופרזים לישראל של 2014.

פרס התפלל עם אבו מאזן והאפיפיור השבוע. ביג דיל. האם זה מקדם אותי, אתכם או את הילדים שלכם אל עבר השלום הנכסף? האם פרס, נסיך השלום הישראלי, זוכה פרס נובל יעודי, קידם את הגעת אותו שלום מיוחל בכהונתו? גם אני מבינה שאסור לגעת באתרוג הנקרא שמעון פרס, איש רב זכויות ופעלים בישראל אבל אני גם זוכרת ימים רחוקים בהם הנשיא לא היה יצוגי כמו שמעון פרס. גם אני זוכרת את עזר ויצמן ומשה קצב, למשל. אני מוכנה שצביקה הדר לבדו יחלק תעודות לחיילים מצטיינים ביום העצמאות ושפרס ישיר עם ריטה אצלו או אצלה בבית.

לבריטים יש את בית המלוכה, סמל להיאחז בו לזכר ימים רחוקים של שליטה בימים ובגלובוס אבל לנו יש בקושי 65 שנות מסורת, שחינה נעוץ במהירות בה היא משתנה אז למה לא לבטל בעצם את כל המוסד הנשיאותי הישראלי, נטול הסמכויות? הרי פרס, החולם הצעיר הנצחי, היה מייצג אותנו לא פחות טוב גם מבית פרס לשלום.

רוצים ייצוג להתהדר בו? בבקשה

יש לנו סופרים, משוררים, ספורטאים, אמנים ומוזיקאים מצוינים ונהדרים. חלקו בניהם את תקציב בית הנשיא ושלחו אותם לייצג אותנו בכל כנפות תבל. מה רע בשליחים מופלאים כמו מאיר שלו או סייד קשוע, רוני סומק, ברי סחרוף, שלמה ארצי, ריטה, עומרי כספי, שחר פאר, אורי גרשט, קרן שפילשר או אוהד נהרין, שהשפעתם תהיה עמוקה, ארוכה, מגוונת קהלים וגילאים, שיישאו את פאר היצירה הישראלית לכל קצווי תבל וייצגו אותנו בכבוד.

האם אנחנו סגורים על כך שכבוד הנשיא ה-10, ראובן ריבלין, יביא לנו יותר כבוד?

(פורסם לראשונה ב"גלובס" ב-12.6.14)

דעה: רשתות השיווק, הבנקים, ויצרניות המזון הפקירו את התקשורת תחת האש

המכירות בכל הארץ ירדו בשל מבצע "צוק איתן". כשמאילת ועד הכרמל מתבקשים תושבים להישאר בסמוך למרחבים מוגנים, אין מצב-רוח לשופינג. הנפגעים העיקריים היו העסקים בדרום, אבל גם בשאר הארץ נרשמו ירידות בפדיון.

עסקים קטנים ובינוניים נפגעו יותר, חלקם נהנה מפדיון גבוה במיוחד בקיץ. יחד עם זאת, יש עסקים שהמשיכו להתנהל בשגרה ואולי אפילו הגדילו את מחזור העסקים שלהם – בעיקר בחברות הגדולות: חברות הסלולר, רשתות המזון, חברת החשמל, חברות האינטרנט, חברות הכבלים והלוויין, חברות הביטוח, הבנקים ועוד.

כשאולפני הטלוויזיה נכנסו למצב של אולפן מלחמה פתוח (הרייטינג הוכיח שזה כל מה שרצינו לראות), העזה רק הזכיינית קשת להמשיך בשגרה ולא עצרה את שידורי "האח הגדול". למרות ניסיונות שר הביטחון להסביר שנותרו עוד יום או שניים עד תום ה"מבצע", זה נמשך.

המפרסמים, לעומת זאת, נעלמו.

מלבד "אופטיקה הלפרין" שהתעקשה, ומשרד התיירות שעלה בקמפיין "דווקא עכשיו" מוזר, נעלמו מגופי התקשורת הגבינה עם הבית, רשתות המזון, הבנקים (רק הגדולים הגיחו לעודד קנייה מעסקים בדרום, חס וחלילה לא להציע הקלות לאותם עסקים), חברות הסלולר המשפחתיות, חברות הביטוח שכל-כך דואגות לבטחוננו בימי שגרה ועוד.

בתכנית "ערב טוב עם גיא פינס" שלשום (ג') מסרו נתוני הפסד ראשוניים של ערוצי הטלוויזיה במבצע. ערוץ 2 ו-10 הפסידו בסך-הכול כ-150 מיליון שקל מהיעדר פרסומות– רשת"הצהירה על הפסד של כ-55 מיליון שקל, קשת על כ-57 מיליון שקל, וערוץ 10 על כ-35 מיליון שקל. ערוץ 9 מדווח על הפסד של 5 מיליון שקל כתוצאה מהרחבת השידורים והפסקת הפרסומות בערוץ. זה המצב בטלוויזיה – ועוד לא דיברנו על פרסום באינטרנט, ברדיו או בעיתונות המודפסת.

משרדי הפרסום נותנים הסברים שונים: פגיעה במותג, תדמית שלילית, לא מפרסמים בסמוך לשכול – ועוד שלל תירוצים מקצועיים שכבר מזמן לא עסוקים ביצירתיות אלא בספירת נתוני חשיפה ושורת כסף תחתונה.

הרי אם היו מחליפים את תאוות הממון ביצירתיות לזמן קצוב, היו יכולים לעשות פלאים – לתת הנחות בעמלות לתושבי הדרום (הבנקים), לתת שיחות חינם לחיילים ולבני משפחתם (הסלולר), לקנות ספוטים של פרסום עבור עסקים קטנים – וזו באמת דוגמה קטנה לכל מה שאפשר היה לעשות. כך יכלו המפרסמים הגדולים לעזור לגופי התקשורת ולקבל חיזוק תדמיתי חיובי.

משרדי הפרסום והמפרסמים בחרו להחריש ולתת לענף התקשורת העני והרזה ממילא – זה שממנו הם מתפרנסים כל השנה – להיות רזה ועני יותר, להפסיד סכומים שיאלצו אותו לקצץ עוד בכוח-אדם ובאמצעים ולהפוך לתעשייה במשבר, לא שעכשיו מצבה מזהיר.

סולידריות זה לא רק לשלוח שמפו וגרביים לחיילים. סולידריות עסקית יכולה להיות כשהמפרסמים הגדולים והמרוויחים במשק תומכים בגופי התקשורת הרזים מלכתחילה. כן, אלה שהייתם מחוברים אליהם יותר מ-4 שבועות, בכל שעות היום.

(פורסם לראשונה באתר "גלובס" ב-7.8.14)

דעה: עשרות סמסים וטלפונים ביום למתפקדים בפריימריז, וממי? מי יודע

קשים חייו של הפריימריסט בכלל. קשים חייו של פריימריסט "העבודה" בפרט. הרשימה הצפופה ממילא משוריינת ומחוסמת במועמדי מגזרים ואזורים גיאוגרפים שונים, צופפה עוד יותר עם הצטרפותה של "התנועה" לרשימה משותפת ומשוריינת אף יותר. ליבי עליהם אבל מה אשמתינו, המתפקדים, בכך שלהם נעשה כה צפוף שם?

ב-13 בינואר יתקיימו הבחירות לפריימריז. מתמודדים חדשים רבים, יחד עם מתמודדים ותיקים, נלחמים על מעט מאד מקומות ריאליים ברשימת "העבודה". המפקד לא נפתח למתפקדים חדשים וכך מוצא עצמו המתמודד האנונימי כמעט, נאבק בחירוף נפש להגיע לתודעת כל מתפקד, סה"כ כ-50 אלף איש.

אנחנו, שאחרי פחות משנתיים של כנסת מתפקדת, עדיין לא מזהים את כל חברי הכנסת המכהנים, מתבקשים להכיר תוך שבועות ספורים עשרות מתמודדים חדשים ואלה, במסע סזיפי, מחזרים אחרינו בכל דרך אפשרית, גם אם אינה אפקטיבית בעליל.

וכך מוצאת עצמה מתפקדת מחוזרת – אני – מוצפת מדי יום בעשרות סמסים, מיילים וטלפונים, בכל שעות היום והערב, בו מנסים מועמדים אנונימיים לבדוק למי אני מצביעה ולפתות אותי להצביע דווקא להם ברשימה של 8-10 מועמדים שלי. היום הבטיחה לי מועמדת בסמס "הפתעות בהמשך", וזה ממישהי שלא שמעתי את שמה מעולם לפני כן. ח"כ נחמן שי שלח את הסמס הבא: "שלום…שלוש פעמים ח"י. בסימן גימטריה , הנה תזכורת מהמלחמה ההיא, הבאבא בובה…". אם זה לא היה נואש זה היה מטריד.

הטרדה, זה מה שמרגישים בימים אלה שלפני המעשה, מתפקדי מפלגת העבודה. הטלפונים והסמסים נעשים כי המועמדים, בשלב זה, יעשו כמעט הכל כדי ששמם יזחל אל התודעה הרופפת של מתפקדי המפלגה ובתוכם גם אני.

הפעילים מסתובבים במקביל בכל הארץ כדי להיפגש עם "פעילים" של המפלגה. ובכן, איני פעילה, אני 'סתם' מתפקדת שתבחר את מועמדיה בעוד כ-9 ימים. חוץ מחבר אישי שמתמודד והזמין אותי לכנס שהוא עורך, לא חוזרתי למפגש פנים מול פנים עם אף מועמד, משום מגזר אבל טלפונים, מיילים וסמסים זה הכי קל וזמין ולכן הם כנראה היחידים שהגיעו.

קשה לי שלא להבין את כולם, בהתחשב בלוח הזמנים הבלתי אפשרי שכפה על כולנו ביבי עם הקדמת הבחירות ובכל זאת, כמו תמיד, אני תוהה מתי יקום האמיץ שיוותר על מאמצי הסרק הרגילים ויעשה משהו חדש וחדשני ומנגיש כמו וידאו צ'ט אמיץ, נניח. מתי תחליט מפלגה אמיצה לפתוח את האתר שלה לכל מתמודד ולהקצות לו, נניח, ערוץ תקשורת סוער שמתעד בווידאו את מסעו ומפגשיו בארץ וגם פותח לו ערוץ תקשורת יומי מול בוחריו כי כרגע הכל סלט אחד גדול ואני הולכת להישאר עם רשימה של כל המועמדים המוכרים לי.

(הפרסום הראשון באתר "גלובס" ב-5.1.15)