אשכנזיה ולא מתנצלת

גזענות תמונה
שיחה שהיתה באמת בין שתי נשים נהדרות (באמת) בפייסבוק

גזענות, מסתבר, מגיעה בכל מיני צורות ומכל מיני כיוונים אבל עזבו אתכם מהמילה האיומה הזו, שמחרישה את האוזניים – "גזענות". בואו נדבר על שנאה וגסות רוח, שמנותבות על ידי אנשים מתורבתים לכאורה, להתבטאויות על רקע מוצא, מקום מגורים או מצב כלכלי.

אנשים שמתייגים את עצמם תחת דת ה-PC, דהיינו Politically Correct או בעברית – דת התקינות הפוליטית, לא יעזו להציע למלוק למישהו את הראש, חס וחלילה. הם לא כאלה. הם עושים את זה בדרך שאין לערער עליה על ידי כך שיציבו את עצמם בעמדת נחיתות מול המותקף ויותירו אותו ללא מילים. אם רק יעז המותקף לענות, ייחשב מייד כמתעלל פעמיים כי איך תצדיק את העובדה שאתה פריבילגי מרושע, רחמנא ליצלן?!

על מה אני מדברת? על מה שאני נמנעת מלדבר עליו בדרך כלל, ממש כמו אחרים, כי זה לא ראוי. בטח לא מהכיוון שלי. אני מדברת על כך שמוצאי אשכנזי. איך זה עושה אותי אשמה במשהו? לא ברור לי.

אני יודעת ומכירה את הטענות, שחלקן נכונות והגיוניות, על היחס שקיבלו כאן מי שעלו ממדינות צפון אפריקה ומדינות ערב האחרות, מידי אלה שהגיעו לפניהם. לא אחזור עליהן כאן כי הכל כבר ידוע והכל כבר נאמר אבל העובדה המדהימה היא שאני, כך מסתבר, אשמה גם בזה. עד היום.

כדי להתגונן ולהצטדק אני נאלצת לשלוף פרטי טריוויה משפחתיים, שצריכים להוכיח שאני לא אשמה, שאיני נצלנית פריבילגית לבנה ומפונקת;
אבא של היה נהג משאית, הוא יצא לעבוד בגיל 16 כדי לפרנס את משפחתו, הוריי לא מקורבים, לא קיבלו דבר, לא פילסו את דרכם לצמרת, היו שניהם שכירים חרוצים במיוחד, סבא וסבתא שלי גרו בבית קטן, הסבים האחרים שלי גרו בתל אביב בדמי מפתח, בדירה ששימשה בתחילה 3 משפחות, לא היו ירושות כלל ולא קיבלנו העדפה אי פעם. הגענו אפילו עד הצורך להוכיח שאבא שלי ניצול שואה, איבד אח בצה"ל, שירת בכל המלחמות וכל זה בשביל מה? כדי להוכיח שאני ממש כמו כל אלה שאינם פריבילגים, שנוצלו ומנוצלים כאן עד עפר.

נמאס לי. אני מתמלאת בושה על ההטחות של חברים וידידים ברשתות החברתיות כנגד כל דבר שנתפס כאשכנזי, שמוצאו מאירופה. אנשים אינטיליגנטים, משכילים, מוצלחים ומצליחים, מעיזים לכתוב דברים מביכים, מתנשאים, נטולי כל הקשר אקטואלי. תגידו שאני לא מבינה וזה נכון ויחד עם זה, גם הם לא מבינים, רק מנחשים. עוד לא סיימנו להתנהג בגועליות לעולים מבריה"מ בשנות ה-90 ולעלייה האתיופית (בטח לא לערבים שחיים כאן) אבל אנחנו עדיין תקועים בשנות ה-50 וה-60, עם אותו עלבון. למרות שיש כאן כל כך הרבה עירובים על עירובים של בני כל העדות, הם עדיין יתעקשו על עליונות כזו או אחרת על בסיס עדתי. או כלכלי (כי זה נורא להיות עשיר, ממש פשע), או גיאוגרפי (כי כל מי שגר בשכונת יוקרה הוא עבריין).

אני קוראת בגועל, לכאורה מושכל, על האוכל התפל של האשכנזים, על הקור המשפחתי, על הפינוקים שהעניקו לכולנו הרנטות האדירות מגרמניה, על מעגלי השליטה שכולנו חברים בהם עד הדרך לראש הפירמידה, על תחושת האדנות שכל האשכנזים לוקים בה, על קור הלב והאגואיזם ועל השואה הזו, ש"בורכנו" בה כדי לקבל תשומת לב יום שלם בשנה.

נדמה לי שהתסכול מגיע מההבדלים בין מרכז לפריפריה. שם נמצאים הפערים המתמשכים לאורך השנים והם לא קטנים או משתנים אבל להתרכז בבסיס המוצא קל הרבה יותר מאשר למצוא למי יש אינטרס אמיתי בנחיתות הפריפריה, עד עצם היום הזה. אולי קל אבל ממש לא מתקדם.
תתקדמו, השנה היא 2016.

 

 

 

מודעות פרסומת