המדיה החברתית בשרות האוכל והמסעדנות

1
(פורסם לראשונה ב-17.6.12, מסעדת "השולחן" של עומר מילר זה עתה נפתחה. הפוסט הזה שייך להיסטוריה ומילר מאז עושה חייל ועשה מהמדיה החברתית אמנות מכירה)

עומר מילר היה מצליח בכל תחום שהיה בוחר לעסוק בו, זה ההימור שלי. אני לא מכירה אותו אישית אבל מילר בן ה-32, נמצא בכל מקום, כך נדמה. יש לו שתי מסעדות בתל אביב, שהוא השף בהן – "חדר אוכל" ו"שולחן", והוא יוצא, מבלה ואוכל. מילר, כך נדמה, גם תמיד מוקף חברים ועושה חיים. נראה שיש לו 29 שעות ביממה, להבדיל מאיתנו.

מילר בנה לעצמו תדמית ברשתות החברתיות – פייסבוק ואינסטגרם, אבל גם האמירה הזו חוטאת למציאות; הוא מחובר למדיה החברתית, שמשתפת באופן אמיתי ואינטואיטיבי. אין אילוץ או תכנון במעשיו, יש הבנה של מידת החשיפה שהוא מאפשר לחייו מחד ובניית דמותו של השף החרוץ מאידך. הוא פשוט מבין איך זה עובד באופן שאנשי מקצוע מזיעים רבות כדי לדעת.המסעדות של מילר מלאות ולא מעט בגלל הפעילות של מילר ברשת, תרשו לי להמר. הוא השכיל להבין את מה שחלק מהקולגות שלו הבינו רק כשהגיעו לגיל מבוגר יותר או במילים אחרות – את מה שמדונה אמרה מזמן: express yourself. חלק מהאנשים שכבר הבינו זאת נמצאים בטלוויזיה; מילר עושה את זה גם שם אבל בעיקר במדיה החדשה והנוכחית. בדיוק בגלל זה ביקשנו ממילר לענות לנו על כמה שאלות:

4

– היכן התחלת במדיה החברתית ומתי?

"לראשונה נחשפתי לפייסבוק בשנת 2007. היום אני קורא סטטוסים שלי משנת 2008 ומעניין אותי לראות את ההבדלים בשימוש שנעשה אז ברשת. רק בשלהי 2009 התחלתי להבין את העוצמה של הפייסבוק ואת ההתעניינות של האנשים בדף שלי. לאינסטגרם (שם משתמש:omermiller) הצטרפתי באוגוסט לפני כמעט שנה. שם כבר השתפשפתי מהר יותר והשימוש בוויזואליה להעברת סיפור היווה עבורי שינוי מרענן. אני חושב ששתי הרשתות הללו גרמו לי לחשוב אחרת בחיי היומיום. אני רואה תמונות וחושב 'סטטוסית'. למזלי אני מודע לכך שיש עולם מציאותי שבו ניתן להעמיק יותר בדברים שחשובים. דברים ששנינות של 140 מילה לא מספיקה כדי לדון בהם".

– האם אתה מנהל את היוזרים שלך במדיה לבד?

"התשובה היא חד משמעית כן. אני לא חושב שזה אפשרי שמישהו אחר יעשה את העבודה עבורך אבל אני משתמש ברשתות החברתיות כמעין פסיכולוגית, חברת יח"צ, חברה טובה, אשת סוד, חומת מגן. האותנטיות מבחינתי היא שם המשחק. אני חושף כמעט הכל, משתדל להעביר לעוקבים את היומיום שלי: שיברון לב, אוכל טעים, שגרת מטבח, מצבי רוח קיצוניים. העובדה שהכל מתנהל מאחורי מסך האייפון, האייפד או המחשב שומרת על חומה מסויימת שאמורה מבחינתי להגן עלי קצת".

האם אתה נמצא בכל הרשתות הגדולות – פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם?

"אני בפייסבוק ובאינסטגרם. את הטוויטר נטשתי. הצורך להעביר מסר חד, מרושע, שנון ומצחיק כל בוקר התיש אותי".

– האם לקחת דוגמה ממישהו אחר, בארץ או בעולם, שעושה שימוש ברשת?

"לא. בניגוד למה שאולי חושבים עלי אני לא מבלה המון זמן מול המחשב. אני בעיקר נכנס לאינסטגרם להעלות תמונה או לפייס לכתוב סטטוס. אני לא ממש מחטט בחייהם של אחרים. מעטים הם האנשים שאני ממש מחטט בפרופיל שלהם והם לא ממש מתחום העיסוק שלי".

– איך מגיבים הקולגות שלך לנוכחות שלך במדיה?

"זו שאלה שצריך לשאול אותם. אני לא ממש בקיא במה שאומרים עלי. אני מניח שיש כאלו שאוהבים את העשייה ויש כאלו שבזים לה. יצא לי כבר לשמוע הערות מזלזלות ומצד שני ראיתי כבר המון שפים שמאמצים את העבודה שלי ומחמיאים לה".

– האם אתה רואה קשר בין ההצלחה ברשתות והשגשוג במסעדות?

"אני לא יודע לכמת הצלחה ובטח שלא יודע לחשב באחוזים כמה מבין הלקוחות שמגיעים למסעדה באים בגלל הרשתות החברתיות, כמה בגלל מודעה בעיתון וכמה בגלל שחבר אמר להם להגיע. אני יכול להעריך ללא צל של ספק שאנשים רבים נחשפו למנות ברשת ובגלל זה הגיעו. רבים אמרו לי שראו את המנה שפרסמתי וחושבים להגיע למסעדה. זה בהחלט תורם להצלחה, אבל זה רק הנדבך הפרסומי. הדבר החשוב מבחינתי הוא האוכל".

– ספר על משהו משעשע או מוזר שקרה ברשת.

"במשך כמה חודשים שיתפתי אנשים בגידולה של החתולה שלי צ'ילי מיום אימוצה ועד גיל חצי שנה, בה נשלחה לתספורת והתגלה סודה הנורא – צ'ילי הוא למעשה חתול זכר. ממש חששתי לפרסם זאת ואכן ביום שבו 'הוצאתי מהארון' את צ'ילי והפכתיו לצ'יל קיבלתי מבול תגובות שנעו על הקשת שבין צער רב לבין צחוק אדיר. לצ'יל שלום".

עירום, זה עוד יתפוס ברשת

במקרה או שלא ובשיא הצניעות הפרובנציאלית, לא יכולתי שלא להיזכר ב"שף העירום", ג'יימי אוליבר האנגלי. הוא בסך הכל בן 37 וכבר מזמן אימפריה של אדם אחד.

6

את הסיפור המלא על אוליבר תמצאו כאן, והוא מרתק בפני עצמו, אבל מה שהזכיר אותו בסיפור של מילר, זה שהרבה לפני שהרשתות החברתיות צצו בחיינו, כשאוליבר היה "השף הערום", הוא היה מבשל בתחילת התוכנית ובסופה מזמין חברים או משפחה לאכול איתו.למצעד האורחים הזה היתה אבולוציה כמעט פייסבוקית: קודם באו החברים והקולגות, אחר כך המשפחה, אחר כך התחילו להגיע בחורות מצודדות ואז הגיעה מי שהפכה אחר כך לגברת אוליבר.

7

היום הוא אימפריה ומנסה לשנות את בריטניה דרך התזונה שלה אבל במקביל מתחזק אימפריית מדיה חברתית: אתר מושקע, דף פייסבוק עם יותר ממיליון אוהדים, יוזר בטוויטרשעוקבים אחריו כמעט 2.5 מליון אנשים, אבל גולת הכותרת האנושית ביותר היא הערוץ שלו באינסטגרם (jamieoliver) שם הוא פשוט ג'יימי המטייל אבל בעיקר אבא ג'יימי הגאה. נדמה לי ששם הוא גם מעלה דברים בעצמו.אוליבר ומילר הם שני אנשים צעירים עם חושים מצויינים ל"מה עובד", וזו – יותר מכל כשרון, כבר תכונה מולדת שהיא לא פחות ממגע מידאס עיסקי. מזל שמילר הוא כאן והוא שלנו ובכלל לא דיברנו על איך שהוא מבשל (מעולה).

מקום לברוח אליו: בלוגים מומלצים של ישראלים בחו"ל

Paris2

(פורסם לראשונה ב-22.7.12 באתר פידר)

ברוח; לברוח רחוק ככל האפשר מהמרק המהביל בחוץ. זו המחשבה שמלווה אותי לאורך כל משבר החשמל ומשבר האמון ביני ובין הים תיכוניות האופטימית בדרך כלל. קיץ זה נחמד אבל למה ככה?

הנוסע העצמאי לארצות רחוקות, בעיקר אם לא בפעם הראשונה, נוהג בדרך כלל לאסוף "טיפים" והמלצות מחברים, מכרים ואנשים שהוא מחשיב כדומים לו. מחקרים הוכיחו שההנאה המקדימהלחופשות גדולה מההנאה בחופשות עצמן. מבחינתי, חלק אינטגרלי מהנסיעה והחופשה הפרטית לחו"ל קשורה לאיסוף מידע מחברים ומהרשת. במקום ליפול למלכודות תיירים ומפחי נפש, עדיף להכיר את המקומות היפים והנסתרים מהעין דרך אנשים כמונו.

אם אתם ישראלים ותיקים שעוד זוכרים את שנות ה-80 כבוגרים, אתם לבטח זוכרים את מדריכי לפיד לאירופה הקלאסית. טומי לפיד, האבא של יאיר או ההוא מ"שינוי", שכתב מדריכים שמרניים, באופן שהלם את התקופה כנראה. האינטרנט הפך את כל זה לבלתי רלוונטי.

Paris1
בלוג הפריזאית

פריזאית – בלוג על עיר האורות

פריז3

לפריז נסעתי באוקטובר האחרון אחרי שנים שלא הייתי בה. שנים של געגועים פיזיים וחלומות של עד כדי נגיעה הגיעו אל רגע המימוש. את ההכנות עשיתי מול הבלוג "פריזאית" של כנרת רוזנבלום (שכתבה באותה עת גם את הטור "מפריזה" ב-ynet).

בכל שנות הגעגועים עקבתי אחרי מסעות רוזנבלום בעיר האורות הגדולה. בינתיים היא חזרה לארץ אבל היא וחבריה ממשיכים לעדכן על שכיות החמדה הגלויות והנסתרות מהעין. בנסיעה האחרונה גיליתי שתי שכונות מקסימות באמצעות הבלוג השיקי–אלגנטי הזה.

פריזאית: parisait.com ובפייסבוק: https://www.facebook.com/#!/Parisait

לונדונים

לונדונים – לונדון כן מחכה

מעבר לתעלה מצאנו את הבלוג "לונדונים" שאינו מסגיר דבר על בעליו חוץ מהטקסט הזה: "אחרי שנה+ בלונדון, ויום ראשון משעמם למדי, החלטנו להתחיל את הבלוג הזה בשביל לשתף את כל מי שחושב שהבירה של הממלכה המאוחדת היא היעד האולטימטיבי בשבילו. נשתדל להעלות לפה קצת יותר מאשר ביקורות על מסעדות, ונשתדל לכסות כמה תכנים turistico למרות שאנחנו לא ממש בקטע. אין שום סדר, הגיון או הבטחות. הכל כאן זה חוויות שלנו, זוג ישראלי בלונדון הקררררררה. ומקווים שתהנו".

לונדון2
מתוך לונדונים
לונדון3
מתוך לונדונים

נבירה בבלוג שכתוב ומצולם היטב, מבהירה שמדובר באנשים כלבבי. רק מחלוקת המדורים של הבלוג אני כבר מחבבת את הזוג העלום: מסעדות, תערוכות, שופינג, ברים וקפה. מה עוד אדם צריך לדעת בבואו לעיר? לונדון של זוג איכותי.

לונדונים: londonim.co.il

ניימן ברלין

ניימן 3.0 – ברלין כאלטרנטיבה

חזרה למרכז היבשת ולעיר החביבה על הבלוג על לונדוןישראלים בשנים האחרונות (וגם עליי) – ברליןהנעימה, הנוחה והמגניבה. ניימן 3.0 הוא בלוג תרבות אלטרנטיבית שמתקיים בין ברלין לתל אביב (עכשיו הוא נכתב מברלין), בין מסעות אופניים ומסעות בכלל.

ברלין2
מתוך נימן 3.0
ברלין 3
מתוך נימן 3.0

אם אירופה הקלאסית הוא מושג שגורם לכם לפריחה קלה, הבלוג של ניימן יביא לכם את כל האלטרנטיבי והבועט שהוא חווה בברלין. אז נכון שכבר התחילו להספיד את הקוליות של העיר הזו אבל בשביל כל המלעיזים נגיד שניימן 3.0 עושה לנו חשק לטוס במנהרת הזמן עכשיו אל העיר הכיפית הזו. בלוג איכותי וקולי של ישראלי בברלין.

ניימן 3.0: neiman.co.il

מכירים עוד בלוגים של ישראלים בעולם? תשלחו אלינו – זו בשורה שראוי להפיץ.

כנרת רוזנבלום סיפרה לנו על עוד כמה בלוגים שכדאי שכדאי להכיר:
ברלינרית של טל אלון
בלונדון יש של הלית קולט
56 and Broadway של סיון אסקיו ב"סלונה" על מקומות שונים בעולם

מסביב לעולם עם חתול על אופניים

1

(פורסם לראשונה ב-27.2.12 באתר פידר)

טד – בחור עם תשוקה להרפתקאות וילדות מרובת נסיעות בכל רחבי הגלובוס, חיבה לכושר ולבעלי חיים – יצא למסע אופניים בצפון אמריקה. עד כאן הכל נראה הגיוני. מסע האופניים הראשון שלו הסתיים כשפגע בו ברק באמצע הדרך (אוהב הרפתקאות, כן?). במקום לוותר, אחרי החלמה קצרה החליט טד להמשיך בטיול. הטוויסט – הפעם הפך מסע ההמשך למסע הישרדות אל תוך נפשו שלו.

טד החליט להקדיש את החלק הזה במסע לפעילותו הקודמת ב"תנו לחיות לחיות" המקומי. מי שהצטרף למסע של טד הוא פיקאצ'ו, חבר משופם והולך על ארבע משכבר הימים. פיקה (שם החיבה של פיקאצ'ו) הוא אמנם חתול, כך כתוב בבלוג המתעד את קורותיהם (thetravelingkitty) אבל הוא משמש שגריר לחיות הנמצאות בבתי המחסה, ובינינו – הוא הסיבה לייחודו של הבלוג.

24

מצקצקי תופעת החתולים ברשת ודאי מרימים כאן גבה, אם כי חבריי דווקא יראו זאת כטבעי. אולם, יש כאן עניין שאפילו 'חתולאית' כמוני מרימה מולו גבה – כל מגדל חתולים יאמר לכם שהסבירות להסתובב עם חתול על אופניים בסיור מהסוג הזה, קשור ברצועה, הוא הדבר ההזוי ביותר שיש. חתולים הם לפני ואחרי הכל חיות טריטוריאליות. ביתם הוא מבצרם. ביקור שנתי אצל הווטרינר הוא סיוט של בעליהם.

כך, לדמיין חתול רוכב על אופניים בכל רחבי היבשת נראה, אם כך, כמו דבר פנטסטי:לראות חתול רגוע, קשור ברצועה ושוחה במים זה כבר ממש מדע בדיוני:ם עדיין לא השתכנעתם בייחודו של הבלוג, הציצו בתמונות הרבות שבו. גם אם אינכם חובבי חתולים יש סיכוי שהאיכות שלהן תדבר גם אל לבכם האנושי:

3

איפה עוקבים אחרי טד ופיקאצ'ו?

* בלוג הטאמבלר: thetravelingkitty.com

* עמוד בפייסבוק: facebook.com/Traveling.Kitty

* תמונות באינסטגרם: statigr.am/viewer.php#/user/40052142

* חשבון טוויטר: twitter.com/travelerkitty

* ערוץ ביו-טיוב: youtube.com/user/itwasstinky

* הדובדבן שבקצפת – תמונות דינמיות: thetravelingkitty.com/tagged/gif

והנה וידיאו תיעודי קצר, למי שלא מסתפק בתמונות הסטילס המקסימות:

איך עושים כסף מהורות? סאלי מצאה את הנוסחה

MOM1

(פורסם לראשונה ב-5.8.12 באתר פידר ולאחר כנס אתר סלונה)

בשבוע שעבר התייצבו כ-400 בלוגרים ואנשי תקשורת בכנס Blogo של אתר סלונה. יותר מכל שאלה שנזרקה לחלל האוויר, הכותבים העצמאיים רצו לדעת מתי התחביב המענג שאימצו לעצמם גם יכניס כסף.

בלוג, למי שאינו מתמצא, הוא תחביב שהופך לבמה נוספת בה מתנהלים חייו של הכותב; בין אם זה בלוג אוכל, בלוג קולנוע או בלוג אישי – החיים שלך מתחלקים לחלק שאתה מחצין בבלוג ולשאר החיים. ממש כמו בחיים עצמם, הבלוג מזמן אינטראקציות ואירועים שעשויים אף לשנות חיים (ממש כמו במקרה של הבלוג פטיט אנגלז עליו כתבתי בעבר).

בין שלל הדוברים בכנס בלטה במיוחד סאלי וויטל, אשה אנגליה שבוקר אחד נתנה לבת שלה פליק לפנים. זה כמובן לא היה בכוונה אבל סאלי, כמו כל אמא, פיתחה באופן מיידי רגשות אשם. תחושת המצוקה והרצון לחלוק, גרמו לה לפתוח בלוג בשם Who's the Mummy.

מהר מאד גילתה סאלי שהיא אינה לבד. כמוה, נשים רבות הפכו לאמהות ולאו דווקא איבדו את שמחת החיים או את העניין בהם. היא איגדה 4,000 אמהות בלוגריות למעין רשת חברתית של בלוגריות-אמהות והפכה אותן לקהילה. איך זה הפך לעניין שגם מכניס כסף? די מהר.

אמהות, זה חלום רטוב

4,000 נשים, שהן קהילה צרכנית חשובה מאד, ממוקדת ומאוגדות יחד – זה חלומו של כל מנהלמותג. "פגיעה ישירה" בקהל היעד, זה החלום הרטוב של כל מנהל שיווק והוא מזיע על כך רבות. סאלי הביאה להם את הכל במרוכז אל פתח דלתם וביקשה תמורה.

כך, האמהות הפכו לנסייניות וכותבות ביקורות על מוצרים ומשחקים וגם נתנו לילדים שלהן לנסות ולהתנסות. בהיות הבלוגריות עצמאיות, הן יכולות לכתוב ביקורת אמיתית שאינה תלויה בדבר. קהל הקוראים מאמין להן כ"קולו של העם", המפרסמים מריצים עליהם קמפיינים והן הופכות לקובעות דעה מחוזרות.

מה יצא להן מזה? קבוצה של 4,000 נשים כמותן, ששותפות לתחושות, לדאגות ולסדרי העדיפויות המשתנים הפכה אותן לקהילה מלוכדת. במקום להרגיש כמו נשים שהשתעבדו לתפקיד שנחת עליהן, הן הפכו לכוח חברתי-צרכני, לא רק כאמהות אלא כנשים צעירות שמתעניינות גם בתרבות ולייף סטייל. לדברי סאלי, הפרופיל הממוצע שלהן הוא אישה בת 30 וקצת, חיה עם בן זוג ושני ילדים.

במקביל, סאלי החלה בדרוג האמהות מדי חודש – The TOTS 100. דירוג כזה, מלבד היותו אמוציונלי, הוא גם יעד מסחרי נדיר, כאמור. הדירוג יוצר תחרות יצרית בין הבלוגריות עצמן ומסמן אותן החוצה כמצטיינות יותר או פחות.

MOM2

בקרוב בישראל?

סצינת הבלוגרים בארץ ענפה ועשירה, וגם בתחום ההורות והאמהות יש לא מעט כאלה, כמו2bmommy, אמא של ו-blingbling. שאלנו את ליאת ורדי-בר, בעלת הבלוג 'בלינג-בלינג' ומתמחה בשיווק לאמהות, מה דעתה על המודל האנגלי של וויטל: "קנאה. זה מה שהרגשתי כשהתוודעתי לראשונה לסאלי וויטל, האמא של פלי ושל who's the mummy. קנאה מהולה בעצב קל שהתחלף בדרייב מטורף".

לדבריה, "אני בלוגרית כמעט עשור, אשת שיווק ואסטרטגיה דיגיטליים כ-8 שנים ומזה שנתיים וחצי אני אמא לזואי ול'בלינגבלינג'. היום ברור לי יותר מתמיד: מאחורי כל מותג (מצליח או לא) עומדת אמא. זר לא יבין זאת".

– איך עושים מאמהות כסף?

"לא הכלים המתקדמים ביותר לניטור שיחות ברשת יעשו את העבודה, וגם לא היועץ החתיך בן ה-30 ומשהו שלא יהיה לעולם בהריון או יטשטש סימני מתיחה – אימהות מדברות אימהית מדוברת ועל מנת להגיע אליהן, לתודעתן, לליבן, לשיח שלהן – אתם, משווקים יקרים צריכים ללמוד את השפה על דקויותיה ומאפייניה".

"השינוי שסאלי אחראית לו הוא עצום. היא הפכה את האימהות הבלוגריות באנגליה (וכן יש גם כמה אבות!) מיחידות/בודדות ושקופות לקהילה מגובשת, אסטרטגית, חשובה, מובילה, נחשבת ונחשקת. היא גרמה לכך שכמעט כל מותג מוביל באנגליה חפץ ביקרה ו'בפייב סנט' שלה כשהוא מעוניין לשווק לאימהות/הורים. היא עושה זאת בדרך המיוחדת לה, עם הומור (אנגלי אבל עדין) והרבה עקשנות, תוך שהיא ממצבת את קהילת האימהות הבלוגריות כיחידה עילית משמעותית ואסטרטגית (וזקוקה תמידית לשעות שינה)".

"בזכות סאלי בעיקר הבנתי שאימהות וקריירה הולכים יחד פשוט בגלל שאימהות – זו הקריירה שלי. בקרוב בישראל".

את המצגת שלה סיימה סאלי עם השקופית הבאה, שנראית לי כמתאימה גם לסיכום הדיון בנושא:

MOM3MOm4

עשו זאת בעצמכם עם חומרי הגלם של איקאה

א
מתוך http://www.ikeahackers.net/

אין בית בישראל בלי איקאה; בין אם מדובר בדירת סטודנטים של 3 שותפים או בית חדש ומהודר בכפר שמריהו – גם מי שאינו קונה שם את פינת הישיבה הסלונית שלו או את חדר הילדים, המינימום שיש לו בבית זה "מפיות ב-400 שקלים", כפי שאומרת מיכל חברתי.

מה הן אותן מפיות ב-400 שקלים? אם הגעת ונכנסת, בין אם באת עם מטרה או כמלווה בלבד, תמיד תמצא שם את כוננית המדפים שמתאימה לנישה היחידה שנותרה ריקה בבית או את סט המפיות בדגם הווינטג'י, שעד אותו רגע לא ידעת שחסר לך. בקופה תשלמו תמיד, מינימום של 400 שקלים. "פיצ'יפקעס", קראה לזה סבתא שלי. גאונות שיווקית, אני אומרת. ובפרפרזה על שם ספרה של רינה פרנק-מיטרני: "כל בית צריך מרפסת", לכל בית יש גם פריט איקאה אחד לפחות.

עם זאת, לא בטוח שלכל צורך שלכם – שהניע אתכם לצאת למסע קניות מפרך מלכתחילה – נמצא גם הפריט המתאים באיקאה. בדיוק מהסיבה הזו מצאנו לכם פתרון משלים – הבלוג המצוין שנקרא "ההאקרים של איקאה" (IKEA Hackers). הפצחנים הללו (ברצינות, כך בחרה האקדמיה לתרגם את המילה האקרים?) הם אלה שפיצחו את הקוד האיקאי ואף הגדירו אותו מחדש, כשהם לוקחים את מוצרי איקאה המוכרים ועושים בהם שימוש יצירתי, לפעמים ממש מחוץ להקשר המקורי של המוצר.

 

הבלוג נפתח ב-2006 על ידי בחורה ממלזיה שגרה במרחק הליכה של 15 דקות מסניף איקאה מקומי. היא מכנה את עצמה ג'ולס, על שם אחד המוצרים של איקאה, ומצהירה שהיא לא מקבלת מאיקאה ולו סנט אחד על החשיפה שהיא נותנת לחברה.הצצה אחת קטנה וההנאה שלכם מובטחת – זה אתר חיטוטים מצוין, כשכל אחד מוזמן להעלות את פריט האיקאה שהסב לחפץ אחר או שיפר ושיפץ. התוצאות נעות בין הבנאלי לגאוני – יש שם חפצים שהונחו ליד אחרים באופן מוזר או בלתי שגרתי ויש כאלה שעברו טרנספורמציה מלאה. התוצאה, ברוב המקרים, מעניינת במיוחד.מה שבטוח, זה אחד הבלוגים המקסימים בהם הגולשים בו הם הכותבים וספקי התוכן והרעיונות, ואם יש מושג שנקרא אינטראקטיביות, האתר הזה הוא ההסבר הכי טוב שלו.

אסתטיקה וטוב טעם: 2 מתוך 5 כי אסתטיקה ופינישים זה הדבר הפחות חשוב כאן. התוכן והרעיונות – הם החלק השווה באמת.

שימושיות: 6 מתוך 5 כי כל מהותו של הבלוג היא הגברת השימושיות של כל חפץ, או במילים אחרות – מולטי שימושיות.

ציון כללי: 5 מתוך 5 כי רעיונות לשיפור החיים שנמצאים בהישג יד הם תמיד מבורכים.

סיפור אהבה ב-3 חלקים שהתחיל בבלוג אופנה

מתוך הבלוג Garance Dore
מתוך הבלוג Garance Dore

נדמה שבשנים האחרונות, הפכה האופנה לסממן התרבות המשתנה והמשמעותי ביותר; קחו את ליידי גאגא כדוגמה – היא יותר אייקון אופנה מאשר זמרת. תלי תילים של מילים כבר נקשרו וקישרו בין אופנה לעיצוב, לתרבות, לסמל מעמד ולהוכחה של אנינות טעם, וההיצע וריבוי המותגים הפכו כל נערה מומחית וכל בחור למבין עניין.

אז מה השלב הבא אתם שואלים? זה פשוט מאוד – מצלמים ומעלים לבלוג אישי ברשת. אבל היה מי שעשה זאת כבר ממזמן. תכירו את הבלוג The Sartorialist של סקוט שומן, ואת הבלוג של גאראנס דורה – Garance Dor'e. מלבד העובדה שמדובר בשני בלוגים מקסימים העוסקים בתחום האופנה, יש גם סיפור אהבה מאחורי זה שהתחיל בזירה הווירטואלית אבל מהר מאוד גלש גם לעולם הפיסי.

מתוך הבלוג The Sartorialist
מתוך הבלוג The Sartorialist

הוא

קוראים לו סקוט שומן ובעבר הוא עבד בתעשיית האופנה. ב-2005 הוא יצא לחופשה כדי לטפל בבתו התינוקת ובזמן אותה חופשת לידה, החל לצלם מתחת לבית שלו את הברקות האופנה שראה דווקא ברחוב. שומן העלה את התמונות לרשת, לעיתים מלוות בהערה כזו או אחרת, כשהמטרה הייתה בעיקר לקבל פידבקים.

היום, שבע שנים אחרי, The Sartorialist הוא אבי בלוגי האופנה שמציג ארסנל של תמונות, ומשקף תופעה תרבותית , הרבה יותר מ'רק' מיצג אופנתי עכשווי. בשנים האחרונות הפכו הבלוג ושומן למותג מניב; לפני כשנה יצא ספר ממיטב התמונות של הבלוג ושומן עצמו מוזמן לצלם קמפיינים למותגים ולתעד אירועים בכל רחבי העולם. הוא נחשב לבלוגר רציני, שעשה מזה גם קריירה והבלוג אף הוכתר כאחד מ-100האתרים המשפיעים בעולם על ידי ה'ניו יורק טיימס'.

את ההצלחה המסחררת של הבלוג אפשר להבין בקלות – הוא היה הראשון שהציג תמונות בלבד כאמצעי הבעה כבר ב-2005, והוא מצליח לשמור על טעם טוב וקו מנחה של הצגת בני אדם ולא אייקונים קולביים של אופנה. שומן מצליח ללכוד אישיות יצירתית, בעטיפה יצירתית, ולהציג אותה כיצירה בפני עצמה.

היא

קוראים לה גאראנס דורה. בעבר היא היתה מאיירת במגזיני נשים ואופנה בצרפת וב-2006, בעיקר מתוך תסכול על כך שלא קיבלה פידבקים מהקהל הבלתי נראה שלה על עבודותיה, היא החליטה לפתוח בלוג, בו העלתה איורים שלה ומקורות השראה. אחרי זמן מה היא גילתה שאופנה מרתקת אותה ומיקדה את הבלוג בתחום הזה.

למעשה, דורה העידה שהבלוג ספג את השראתו מהבלוג של שומן, The Sartorialist וכך היא החלה לצלם אופנת רחוב. המצלמה שמופיעה במערכה הזו בהחלט מצביעה על המערכה השלישית – חכו חכו. הבלוג שלה הפך לבלוג אופנה צילומי וגאראנס הפריזאית הפכה, כתוצאה ממנו, לצלמת כתבות אופנה מערכתיות במגזינים בצרפת ובכל העולם. הבלוג שלה מתורגם לאנגלית והבחורה הגבוהה מאד והיפה עד מאד, כבר מזמן הפכה למותג עולמי בזכות עצמה.

 

הם

לפני כחמש שנים נפגשו השניים בשבוע האופנה הצרפתי והפכו לחברים טובים. אחרי שנתיים הם הפכו לזוג ואחרי נסיעות על קו פריז-ניו יורק לאורך תקופה מסוימת, עברה גאראנס לגור עם שומן בניו יורק. את האהבה רואים על שניהם; הבלוגים של שניהם שודרגו והתאימו עצמם למציאות הטכנולוגית הנוכחית. הם שניהם נוסעים בכל העולם ועושים פרויקטים מרשימים של צילומי אופנה וסטייל. איש-אשה בסגנונו, איש-אשה בבלוגו ועבודותיו.

הבלוגים של שניהם, בעיקר זה של שומן, מוכיחים את מקומה החשוב של האופנה בחיים של האדם המודרני, שנושא את בגדיו כהצהרת שייכות חברתית יותר מאשר לצרכים של התקשטות בלבד. צילומים של נשות חברה לצד עוברי אורח ברחוב, של בגדי מעצבים לצד שילובי יד שניה מעניינים, צעירים, מבוגרים או זקנים וצילומי נשים וגברים במידה שווה, מוכיחים שבלוג אותנטי יכול לתאר מציאות מנקודת ראיה שקרובה יותר לקרקע מאשר מה שמסוגל לעשות כל עיתונאי שעובד במערכת עיתון ממוסדת.

פרולוג

השניים בינתיים נפרדו. היא נשארה לגור בניו יורק. שניהם ממשיכים ועושים חיל. הוא הוציא ספר שלישי, היא הוציאה ספר ראשון ופתחה חנות רבת טעם באתר שלה

(פורסם לראשונה ב-feeder.co.il)

 

The Selby: בתים כאלה לא ראיתם

2
מתוך The Selby

(עלה לראשונה בפידר ב-1.1.12)

חובבי העיצוב והלייף סטייל רואים ברשת האינטרנט סוג של מקדש; מקום מרוכז וזמין, המספק להם כמות בלתי נדלית של תמונות, סרטוני וידיאו, דימויים וגבבת אינסופית של עצות וביקורות. בין אם מדובר במעצבי על מכל תחום עיצובי או סתם באנשים עם טעם טוב – דמוקרטיות הרשת מזמנת את כל המרכולת האפשרית בהינף מקלדת. איפה? באתרים יחודיים ובעיקר בבלוגים.

אני, באופן אישי, הפכתי למכורה ואספנית לינקים. מאחר ואין לי דבר טוב יותר לעשות עם האוסף הזה בחיים האמיתיים, כל שנותר לי הוא לחלוק את כל הטוב הזה כאן איתכם, בתקווה שגם אתם תתמכרו לשפע העיצובי שלרשת האינטרנט יש להציע.

נתחיל עם The Selby; אם חשבתם שבלאגן הוא טריטוריה הפוכה לאסתטיקה , תחשבו שוב. טוד סלבי אוהב ומצלם בתים עם בלאגן והתוצאה – מרהיבת עיניים. המכורים ל-The Selby הם רבים. האתר/בלוג שעוסק לכאורה בעיצוב חללים – בתים או מקומות עבודה, הוא בעצם תוצר של טביעת עין ייחודית ומעיזה בשילוב צילום מקצועי ומיומן וכמובן – מרואיינים מיוחדים.

באתר שלו, כך הוא מעיד, הוא מצלם אינדיבידואליסטים עם חוש אמנותי ועין טובה לפרטים הקטנים. סלבי התחיל את מלאכת התיעוד ב-2008, כשהעלה לאתר שלו תמונות בתים של חבריו. התוצאות הובילו במהרה לבקשות צילום דומות מכל העולם.

1
מתוך The Selby
3
מתוך The Selby

ככה עושים מיופי גם כסף

לשאלה אם אפשר לעשות מזה כסף, התשובה היא כנראה שכן. בעבר היה האתר תחביב שולי אך כשהחלו להגיע פניות לשיתופי פעולה מסחריים עם מותגים כמו נייקי, לואי ויטון (ולאחרונה פרוייקט גדול עם ה-New York Magazine, שמתעד את האנשים הכי מעניינים בתעשיית המזון בעולם), התחביב של סלבי הפך לעסק. כיום מבקרים באתר קרוב ל-100,000 גולשים ביום, כשבמקביל יצא בשנה שעברה ספר בכריכה קשה של המיטב שבמיטב וגם הוא מצליח להיות שובה לב וססגוני.

באחרונה עלה שיתוף פעולה של סלבי עם חברת האופנה ZARA. סלבי צילם את לוסי צ'דוויק, אמנית, ביום שיגרתי לכאורה. היא קמה בביתה הרגיל למדי, ממש כמו זה שלכם, לובשת בגדים יומיומיים ואינה מתקשטת, ויוצאת לעוד יום עבודה. ממש כמוכם אבל כל זה רק לכאורה. בצילום הסלבי האופייני, כל הבלאגן המרוט הזה אסתטי להפליא והחיים הפשוטים (שוב, לכאורה) של הגברת צ'דוויק הם החיים שהייתם רוצים שיהיו לכם כדי שיוכלו לקרוא לכם אנשים עם סטייל בלתי מתאמץ. אתם אמנם גרים במזרח התיכון המזיע אבל הפנטזיות שלכם יישארו בסלבי לנד. כך קיבלה ZARA קמפיין אווירה מושלם ומאד ייחודי, שמשקף בהצלחה את הכשרון של סלבי.

קל להתמכר לאתר. העיצוב שלו עכשווי מאד והשימוש שהוא עושה בתמונות הוא מהמוצלחים שיש ברשת. התמונות תופסות את מלוא רוחב העמוד, כאשר שורה אחת או שתיים מסבירות מי המצולמים ולחיצה על התמונה מובילה לגלריית תמונות קלות לניווט. מדי שבוע עולים פוסטים חדשים והם מצליחים להפתיע כמעט בכל פעם. המלצה שלי, לשוטט עוד ועוד ואז להחליט מה יהיה הבית בו תרצו אתם לגור ולפנטז.

The Selby – השורה התחתונה

אסתטיקה וטוב טעם: 5 מתוך 5 כי גם אני רוצה בית כזה, את כל הבתים האלה.

שימושיות: 4 מתוך 5 רק כי נורא רצינו למצוא מנוע חיפוש פנימי אבל אין, וכל הארכיון המופלא מרוכז רק באמצעות עשרות לינקים בדף הבית. איך נראה לכם את הדף של קארל לגרפלד, למשל?

ציון כללי: 5 מתוך 5 ולו רק בגלל הכישרון והיופי האינסופי שמתחדש כל העת.